סדר ערב יום כפור

גרסינן ביומא (פא ב): תני חייא בר רב מדפתי: כתיב "ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב", וכי בתשעה מתענין? והלא בעשירי מתענין! אלא לומר לך: כל האוכל ושותה בתשיעי – מעלה עליו הכתוב כאלו מתענה תשיעי ועשירי. ונראה לי דהכי פירושו: דכולי קרא מיותר הוא, דהא בראש הפרשה כתיב "אך בעשור לחדש השביעי הזה יום הכיפורים הוא, מקרא קדש יהיה לכם, ועניתם את נפשתיכם". ועוד: דהיכן מצינו בכל שבתות וימים טובים שיאמר לעשות שבת או יום טוב בהיום הקודם בערב? הא בשבת כתיב "זכור את יום השבת", והיום כולל גם הלילה שלפניו, דהלילה הולך אחר היום שלאחריו. וכן בכל המועדים. וגם ביום הכיפורים עצמו כתיב כאן ובפרשת פינחס "ובעשור לחדש השביעי", וממילא דזהו הלילה והיום. ולמה כאן שינתה התורה לכתוב על היום הקודם, שבערב יום ההוא מתחיל התענית? ועוד: דעל פי פשט של זה הפסוק עצמו – אינו נכון, דהא בלילה עדיין אין העינוי ניכר, שהרי אכל סמוך לערב. ועיקר העינוי הוא ביום.

ולא דמי למה שכתוב בפרשת בא: "בראשון בארבעה עשרה יום לחדש בערב תאכלו מצות", דהתם כתיב "תאכלו" לבסוף, דמשמע בלילה תאכלו מצות. אבל הכא כתיב "ועניתם" קודם "בערב", דמשמע "ועניתם" – מיד ביום התשיעי (תוספות ברכות ח ב). ועוד: דהתם בהכרח לכתוב כן, דחובת מצה אינה אלא בלילה ראשונה, ולא ביום. וקא משמע לן דהחיוב הוי רק בארבעה עשר בערב. אבל הכא שוין הלילה והיום, ואדרבא: עיקר העינוי הוא ביום, כמו שכתבתי. וזה שבשם כתיב "עד יום האחד ועשרים לחדש בערב" – גם כן בהכרח לכתוב כן, דאם לא כן הייתי אומר "עד ולא עד בכלל". אבל הכא, כולי קרא מיותר לגמרי. וגם לפי הלשון אינו נכון, כמו שכתבתי.

ולכן דרשו חכמינו ז"ל דהוי כמו דכתיב (ויקרא כג לב) "ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש" וגם בערב, מערב עד ערב דלמחר ביום העשירי. ולמעשה אי אפשר לומר דהא הך "בערב" אינו מילתא באפי נפשה, ובעל כרחך דפירושו הוא בתשעה בערב. אלא להיפך הוא: ועניתם בתשעה בערב, ולא בתשעה. והוי לאו הבא מכלל עשה: דבתשעה לא תתענו, אלא שאני אחשוב לכם כאלו התעניתם גם בתשיעי, ויקויים "ועניתם" גם אתשיעי, כלומר: שאצלי יחשב כתענית תשיעי ועשירי. ופירושא דקרא כן הוא: "ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש בערב", כלומר: הכינו עצמיכם שתוכלו להתענות בערב, מערב עד ערב, והיינו שתאכלו הרבה בתשיעי, ויהיה לכם כח להתענות בעשירי. ואצלי יחשב כתענית שני ימים (עיין רש"י).

והיא מאהבת הקדוש ברוך הוא לישראל שגזר עליהם להתענות, וצוה אותם שמקודם יאכלו וישתו, כדי שיהא להם כח להתענות (ב"ח). ולעניין התענית הוה כשני ימים תענית. כדאיתא במשנה ריש פרק רביעי דתענית, דאנשי המעמד לא היו מתענין באחד בשבת, כדי שלא יצאו ממנוחה ועונג ליגיעה ותענית, עיין שם. הרי שהתענית שאחר העונג קשה יותר על האדם. וכיון שבערב יום הכיפורים מצוה לאכול ולשתות ולהתענג – ממילא דצער התענית קשה יותר. ולכן הוה כאלו התענו תשיעי ועשירי. ומיהו הכוחות חזקים יותר לסבול התענית כשאכל מקודם, אלא דצערו מרובה מההיפוך הפתאומי.

ולכן מצוה לאכול ולשתות בערב יום הכיפורים, ולשמוח בו. ויהיה לבבנו בטוח שיום הכיפורים יעלה לנו לטובה ולברכה, ושהקדוש ברוך הוא ימחול עונותינו, ויחתום עלינו שנה טובה ומבורכה. ואוכלין דגים ובשר כמו ביום טוב. ונראה דהמצוה אינה אלא ביום של ערב יום הכיפורים, ולא בלילה שלפניה, כיון שהטעם הוא כדי שיהיה חזק להתענות ביום הכיפורים – אין זה אלא ביום, ולא בלילה. וכן משמע להדיא ברש"י כתובות (ה א בדיבור המתחיל "ידחה", עיין שם). ויש למעט בלימודו בערב יום הכיפורים, כדי לאכול ולשתות (מגן אברהם).

ודע דברמב"ם, בכל הלכות שביתת עשור – לא נמצא דין זה דכל האוכל ושותה בתשיעי וכו'. ולכאורה טעמו פשוט: דהנה ביומא שם נחלקו תנאי בהך קרא. דחד תנא יליף מזה לתוספת יום הכיפורים, והכי איתא התם: "ועניתם" וגו' "בתשעה לחדש" – יכול יתחיל ויתענה בתשיעי? תלמוד לומר: "בערב". אי בערב – יכול משתחשך? תלמוד לומר: "בתשעה". הא כיצד? מתחיל ומתענה מבעוד יום; מכאן שמוסיפין מחול על הקדש וכו'. ופריך: הך תנא דדריש תוספת מקרא אחרינא, מאי עביד ליה להך קרא? ומתרץ: לכל האוכל ושותה בתשיעי כאלו התענה וכו'. והרמב"ם בפרק ראשון משביתת עשור דין ו כתב, וזה לשונו: וצריך להוסיף מחול על הקדש וכו', שנאמר: "ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש בערב", כלומר: התחל לצום ולהתענות מערב תשיעי הסמוך לו וכו'. עד כאן לשונו. וכיון דדריש הך קרא לתוספת, ממילא דלית ליה דרשא דכל האוכל ושותה וכו', ולכן השמיטה.

אבל אם כן, למה הזכיר הרמב"ם זה בהלכות נדרים פרק שלישי דין ט, וזה לשונו: הנודר שיצום יום ראשון או יום שני וכו', והרי הוא יום טוב או ערב יום הכיפורים – חייב לצום וכו'. פגע בו חנוכה ופורים – ידחה נדרו וכו', הואיל האיסור בהם מדברי סופרים – צריכין חיזוק. עד כאן לשונו, ומשמע להדיא דערב יום הכיפורים אסור להתענות מן התורה, כביום טוב, ואינו צריך חיזוק. וכן תפסו מפרשי דבריו. (והכסף משנה תמה לומר שדרשא גמורה היא, ולדעתו לא הוה רק אסמכתא בעלמא. אבל הלחם משנה כתב דדרשא גמורה היא, וכן משמע מסוגיא דראש השנה ט א ומיומא שם. וכן משמע מהמגיד משנה בשביתת עשור שם, עיין שם.)

ואני תמה מאד על זה. דאי סלקא דעתך דהרמב"ם סבירא ליה דאסור להתענות בערב יום הכיפורים מדאורייתא, או אפילו מדרבנן, ושהוא מחוייב לאכול בו ולשתות – איך לא היה מזכיר במקומו בהלכות שביתת עשור, ולסמוך על מה שיזכיר בדרך אגב בהלכות נדרים ולהיפך, שחייב להתענות?ולכן נראה לעניות דעתי ברור כמו שכתבתי, שהרמב"ם דחה זה מהלכה, מטעמא דכתיבנא. וזה שכתב בהלכות נדרים שחייב להתענות – אין הטעם כמו ביום טוב, משום דהוי דאורייתא או סמך דאורייתא. ואינו צריך חיזוק, אלא אדרבא, משום דאין בה מצוה כלל לאכול, לא מדאורייתא ולא מדרבנן. ולכן ממילא דחל הנדר. והא שהוצרך להזכיר זה כלל – משום דמנהג העולם להרבות בסעודה בערב יום הכיפורים. וכמבואר במדרש, במעשה דההוא חייטא שסילק מעות הרבה בעד דג בערב יום הכיפורים, והובא בטור. ובסוף פרק חמישי דחולין (פג א) מצינו גם כן, שבגליל היו מרבין בסעודות בערב יום הכיפורים. ולבלי לטעות שיש בזה על כל פנים מצוה דרבנן, ואין הנדר חל כבחנוכה ופורים – קא משמע לן דאין בה מצוה גמורה דרבנן, והנדר חל. ואין הרמב"ם יחיד בזה, כי גם ברי"ף וסמ"ג לא מצאתי דין זה, שמצוה לאכול בערב יום הכיפורים. וטעמם גם כן משום דהביאו הך קרא לתוספת, עיין שם.

אבל הרא"ש והטור והשולחן ערוך פסקו כחייא, דמצוה לאכול בערב יום הכיפורים. ואפשר דסבירא להו דהוי דאורייתא, ולתוספת ידרשו מקרא אחרינא, ד"עצם" "עצם", כמו שאמרו שם ביומא. או דסבירא ליה כרבי עקיבא בראש השנה (ט א), דילפינן משביעית, עיין שם. או אפשר לומר דסבירא להו דעיקר קרא הוא לתוספת, והך דחייא הוא אסמכתא בעלמא (כמו שכתב הכסף משנה בנדרים שם). ומסוף פרק חמישי דחולין יש ראיה להרי"ף והרמב"ם והסמ"ג, שאומר שם דבגליל היו מרבין בסעודות ערב יום הכיפורים. משמע דבשארי מקומות לא סבירא להו דהוי מצוה. אך התוספות כתבו שם דבכל מקום היו מרבים בסעודות, אלא שהיו אוכלים בשר עוף, עיין שם. וכן משמע בכתובות (ה א) דבכל מקום מרבין בסעודה בערב יום הכיפורים, וכמו שהמנהג אצלינו.

כתב רבינו הרמ"א שאסור להתענות בו, אפילו תענית חלום. ואם נדר להתענות בו – עיין סימן תקע. עד כאן לשונו. ואין לתמוה: וכי אפשר שיהא חמור משבת ויום טוב, שמתענין בהם תענית חלום? דבערב יום הכיפורים – טעמא אחרינא אית ביה, דכיון דאכילתו הוה כתענית, כאלו התענה תשיעי ועשירי, כמו שכתבנו. ואם כן, הרי שפיר מתענה (ט"ז סעיף קטן ב; ובזה אתי שפיר קושית המגן אברהם סעיף קטן א). ומכל מקום עד סעודה המפסקת, אם ירצה יכול להתענות, ואחר כך יאכל סעודת ערב יום הכיפורים. דהא אין שיעור למצות האכילה (מגן אברהם שם), וגם ייטיב החלום.

אם נדר שלא לאכול בשר רק בשבת ויום טוב – מותר לאכול בערב יום הכיפורים, דמקרי יום טוב בלשון בני אדם. ודווקא ביום ולא בלילה, דאין מצוה בלילה, כמו שכתבתי. ויש מי שכתב דהנוהגים שלא לאכול בשר רק בימים שאין אומרים תחנון – יכול לאכול בשר גם בלילה (שם בשם של"ה). ואף שאומרים תחנון במנחה שלפניה (שם), מכל מקום זהו וודאי דלילה זו חשובה לכל הפחות כימים שאין אומרים תחנון.

ואין נופלין על פניהם בערב יום הכיפורים. וגם אין אומרים "למנצח יענך" ו"מזמור לתודה", שלא קרבוה בערב יום הכיפורים, מפני שהזמן קצר לאוכלה. גם אין אומרים הרבה סליחות קודם עלות השחר. ויש מקומות נוהגים להרבות בסליחות. ואנחנו אין נוהגין כן, אלא מתחילין "לך ד' הצדקה" עד "שומע תפילה", ואחר כך אומרים שני סליחות, ופזמון "ירצה צום עמך" וכו', "שמע קולנו", וידוי פעם אחת עד "הרחמים והסליחות" ולא יותר. והכל לפי המנהג. ולעניין אמירת "אבינו מלכנו" – יש דיעות שונות, ומנהגינו שלא לומר אם לא כשחל יום הכיפורים בשבת, דאין אומרים "אבינו מלכנו", דאז אומרים בערב יום הכיפורים בשחרית אבל לא במנחה, כמו בערב שבת.