דין התוקע לתוך הבור

המצוה היא "לשמוע קול שופר", כלומר התקיעות, כמו שהם ממש. אבל אם שמע קול הברה בעלמא, כגון שהתוקע עמד בבור, ואותו שעומד על הארץ חוץ לבור אינו שומע אלא קול הברה, אפילו שומע קול הברה עם הקול השופר – לא יצא, דהקול מעורבב, ואין זה "קול שופר". וכך שנינו במשנה (כז א): התוקע לתוך הבור, או לתוך הדות, או לתוך הפיטם, אם קול שופר שמע – יצא, ואם קול הברה שמע – לא יצא. (וברש"י כח א דיבור המתחיל "אם קול הברה" – מבואר דקול השופר עם קול הברה לא יצא.)

ומפרש בגמרא: לא שנו אלא לאותן העומדים על שפת הבור. אבל אותן העומדים בבור – יצאו; עיין שם. ולרש"י, והרמב"ם בפרק ראשון, הכי פירושו: דאלו שבבור שומעים תמיד קול שופר, והעומדים על שפת הבור לפעמים שומעים קול שופר ויצאו, ולפעמים שומעים קול הברה עם קול השופר (רש"י כח א) ולא יצאו. וזה לשון הרמב"ם סוף פרק ראשון והשולחן ערוך סעיף א: התוקע בתוך הבור, או בתוך המערה – אותם העומדים בתוך הבור והמערה יצאו; והעומדים בחוץ: אם קול שופר שמעו – יצאו, ואם קול הברה שמעו – לא יצאו. וכן התוקע לתוך חבית גדולה, וכיוצא בה, אם קול שופר שמע – יצא, ואם קול הברה שמע – לא יצא. עד כאן לשונו. ואפילו העומד בתוכו – לא יצא (מגן אברהם סעיף קטן ב), דבחביות יכול להיות הקול מעורבב גם להעומדים בתוכו, משאין כן בבור ודות. ודע ש"דות" הוא בניין שתחת הקרקע. ואם רובו בנוי למעלה מן הקרקע, אף על פי שמקצתו בנוי תוך הקרקע – הוי כבית (שם סעיף קטן א).

והנה הרא"ש הקשה על פירוש זה, דאותם העומדים על שפת הבור לפעמים שומעים קול שופר, ולפעמים קול הברה. וזה לשונו: ולא ידעתי מה הבחנה יש "אם קול שופר שמע אם קול הברה שמע" וכו'. ולא מסתבר שיהא תלוי בהבחנת האדם וכו'. ואם תלוי בעומק הבור וקירובו – כל זה צריך שיעור; עד כאן לשונו. ולכן פירש הרא"ש דהכי פירושו: דאותן העומדים על שפת הבור – לעולם אין שומעין רק קול הברה, ולא יצאו. ואותן העומדים בבור – תמיד שומעין קול שופר, ויצאו. (והגמרא מפרשת דזה שבמשנה אומר "אם קול" וכו' – אין זה כתנאי, אלא דהכי פירושו: אם קול שופר שמעו, כגון העומדין בבור – יצאו. ואם קול הברה שמעו, והיינו אותם שמחוץ לבור – לא יצאו.)

וכן פסק הטור, וזה לשונו: העומד בבור או בחבית גדולה ותוקע, ושמעו אחרים מבחוץ – לא יצאו, שאין שומעין אלא קול הברה. אבל הוא עצמו יצא, וכו'. עד כאן לשונו. הרי שכללא כייל, דכל העומד מבחוץ לא יצא, אפילו בעומד סמוך לבור. ורבינו הבית יוסף לא הביא כלל דיעה זו, משום דלשון המשנה והגמרא מורה להדיא כרש"י והרמב"ם. ומה שהקשה הרא"ש "מה הבחנה?" – יש תירץ בספרו הגדול, דכל אדם יכול להבחין זה, אם הקול קול שופר או קול הברה, עיין שם. ולי נראה להוסיף בזה, דיש בזה בירור גמור: דהנה רש"י פירש אם קול הברה שמע עם קול השופר – לא יצא, עיין שם. ומאי בעי רש"י בזה? אלא כוונתו דאין הכוונה ששמע קול הברה בעלמא, שלא הבחין כלל שזהו קול שופר, דפשיטא שאין זה כלום. אלא דקול הברה הוא ששמע קול שופר, אבל לא בבירור. וכהך דשלהי גיטין, כששמעו שפלונית נתקדשה לפלוני, איתא שם לא ששמעו קול הברה, אלא כגון שהיו נרות דולקות ומטות מוצעות וכו', עיין שם. הרי להדיא דלשון הברה הוא לא על עצם השמיעה, אלא שהדבר אינו ברור. וכן בשופר, שיש כמה מיני תקיעות, והיינו התקיעה הוא קול פשוט, והשברים הם קולות שבורים, והתרועה הוא ילולי יליל. ולכן אם שומע קול השופר בלי עירבוב הקולות – שומע התקיעה כדרך תקיעה, והשברים כשברים, והתרועה כתרועה. אבל אם הקול מעורבב, לא ישמע בירור הפרטים, אלא כולם כקול שופר אחד. ולפי זה הרי כל אדם יכול להבחין. (וזה שהקשה הט"ז סעיף קטן א מד' כח א: זימנין דאפיק רישיה, וקמערבב קלא וכו'. אלמא דגם בסמוך מערבב קלא, עיין שם. לא קשיא כלל, דאדרבא זה גופה קא משמע לן, דלא מערבב קלא מפני סמיכתו. ואין הכוונה זימנין דאפיק ונגזור. קא משמע לן דלא גזרינן, אלא אפילו מפיק – לית לן בה. וכן כתב הק"נ שם אות מ', עיין שם. ועוד דאין זה דמיון להעומד מתחלה ועד סוף בחוץ, דכאן מפני נדנודו מהבור לחוץ לבור – מערבב קלא. ודייק ותמצא קל.)

כמו שהדין בתוקע בבור והשומע חוץ לבור, כמו כן להיפך: אם התוקע חוץ לבור, והשומע בבור, דלהטור לא יצא, ולהרמב"ם תלוי אם שמע קול שופר או קול הברה, כמו שנתבאר (בית יוסף וט"ז סעיף קטן ג). ויש אומרים דבכי האי גוונא לכולי עלמא יצא, דכשהתקיעה בבור מתבלבל הקול לעומד חוצה לה. אבל כשהתקיעה חוץ לבור – אין הקול מתבלבל, אפילו להעומדים תוך הבור (ב"ח ומג"א סעיף קטן ד).

ודע שיש להסתפק הך בור ודות וחבית, אם זהו דווקא כשהבור מכוסה, וכן הדות והחבית, דאז הקול מתבלבל. ולא כשהם פתוחות, או אפילו בבור מגולה, מפני שהקול שבעומק, כשעולה למעלה על הארץ, יכול להתבלבל. וכן משמע מפשטיות לשון הש"ס והפוסקים. וכן יש להסתפק בתוקע בבית או בבית הכנסת, דהשומעים מחוץ לבית או חוץ לבית הכנסת, במקום שמגיע הקול ברור – בוודאי יוצאים ידי חובתן, ומעשים בכל יום כן הוא – אם זהו דווקא כשיש דלת או חלון פתוחה, אבל כשסתום מכל הצדדים מתבלבל הקול; או דילמא דסתימת הבית לא מבלבל לקלא. וכן משמע, מדלא הזכירו הפוסקים זה כלל. אך זהו וודאי דכשהבית סתום, לא ישמע כל כך הקול בריחוק מקום, כמו בדלת פתוח כמובן.

והנה הפוסקים כתבו לשון "התוקע בתוך הבור", אבל במשנה איתא "התוקע לתוך הבור". ונראה דקא משמע לן דאפילו להתוקע עצמו שעומד חוץ לבור, ותוקע לתוך הבור, יש נפקא מינה בין אם שמע קול שופר, לבין שמע קול הברה. דאף על פי שהוא עומד סמוך להשופר, מכל מקום יש שמפני העומק של הבור – גם לעצמו לא נשמע רק קול הברה. ולהיפך לדעת הרא"ש והטור, דאחר השומע בכל עניין לא יצא, כמו שכתבתי. מכל מקום התוקע בעצמו יכול לשמוע קול שופר, אף כשהוא חוץ לבור, מפני שהשופר בפיו (כן נראה לעניות דעתי).

אם התחיל לתקוע בבור, ועלה חוץ לבור, וגמר התקיעה – יצא, מפני שכל מה ששמע, בין בפנים בין בחוץ, היה קול שופר. ואם כשעלה מהבור הוציא אזניו חוץ לבור קודם שהוציא השופר לחוץ – לדעת הטור לא יצא. ולדעת הרמב"ם צריך להבחין: אם שמע קול שופר – יצא, ואם שמע קול הברה – לא יצא. ולפי מה שכתבתי בסעיף הקודם, יכול להיות גם לדעת הטור כן. ולכן טוב שיוציא השופר קודם להאזנים, דאז בוודאי ישמע קול שופר, כיון דהשופר הוא בחוץ, במקום מרווח. ואותם שהיו עומדים עמו בבור, במקום שהתחיל לתקוע שם – יצאו, אף שהתוקע יצא באמצע, וגמר תקיעתו חוץ לבור. דכבר כתבנו דכשהשומע בבור, והתוקע חוץ לבור – יצאו. ולדיעה ראשונה שבסעיף ה – לא יצאו, דבעינן שישמעו כל התקיעה בהכשר, וראשה בלא סופה או סופה בלא ראשה – לאו כלום הוא. אך יש אומרים דכשיש שיעור תקיעה במקצתה – יצא, כמו שיתבאר. (המגן אברהם סעיף קטן ג קיצר מאד, אבל כוונתו כדברינו. ודייק ותמצא קל.)

השומע מקצת תקיעה שלא בחיוב, ומקצתה בחיוב, כגון שמקצת תקיעה היתה קודם אור היום וסופה ביום, או שהיה אחד תוקע כמתעסק בעלמא, שאין יוצא בזה ידי תקיעה, ואין לומר באמצע התקיעה איכוין, ותקע לי לשם תקיעה, וגמר לשם תקיעה, אפילו היה בהגמר – כדי שיעור תקיעה לא יצא, דבעינן מתחלתה ועד סופה בכשרות. ויש אומרים דכשיש שיעור תקיעה בהחיוב – יצא. והעיקר כדיעה ראשונה (שם סעיף קטן ה). ולכן אם שמע מקצת התקיעה קול הברה, ומקצתה קול שופר, כגון שתקע בבור ועלה לחוץ וגמרה, והשומע היה חוץ לבור – לא יצא. ואם היה בהגמר שיעור תקיעה – תלוי בהדיעות שנתבארו. והעיקר לדינא דפסול, כמו שכתבתי. ויש להזהיר את העם שבשעת התקיעות – יעמדו כולם בשקט, בלי המולה, ובלי כיחה וניעה, ובלא שיעול, שלא לבלבל קול התקיעות, שלא יהיו כקול הברה בעלמא.