דין תפלת עננו

היחיד אומר "ענינו" ב"שומע תפילה". לא שנא בתענית יחיד, ולא שנא בתענית ציבור. ואפילו מתפלל ביחידות, שלא ישמע הברכה משליח הציבור, דלא נתקנה ברכה בפני עצמה אלא לשליח ציבור, כמו שיתבאר בסימן הבא. ואפילו שליח ציבור בתפילה בלחש כוללו ב"שומע תפילה", ואומרו קודם "כי אתה שומע…". ולא יחתום "העונה בעת צרה", אלא כשמגיע ל"בכל עת צרה וצוקה" יאמר "כי אתה שומע…". ויש מי שאומר שגם לא יאמר "בכל עת צרה וצוקה" (אליה רבה), ואינו עיקר. וכן המנהג הפשוט, ואין לשנות. ופשוט הוא דשליח ציבור המתענה תענית יחיד – אין לו להזכיר "ענינו" בחזרת שליח הציבור. (ומה שכתב הבאר היטב סעיף קטן א בשם כנסת הגדולה – דבר תמוה הוא.)

ודבר פשוט הוא דבתענית ציבור מי שאינו מתענה – לא יאמר "ענינו", וכן המנהג הפשוט. ויש מי שאומר שיאמר "ענינו", כיון שעתה היא תפילה קבועה לרבים, רק לא יאמר "ביום צום תעניתינו" אלא ביום תענית זה (ב"ח). ומימינו לא שמענו מי שינהוג כן. ודע דלכאורה בתענית יחיד אין לו לומר "ענינו ה' ביום צום תעניתינו" אלא "ביום צום תעניתי" וכן כתבו הגדולים (ב"ח וט"ז סעיף קטן א). אבל רבינו הרמ"א כתב בסעיף א שלא ישנה ממטבע שטבעו, אלא יאמר "ביום צום תעניתינו". עד כאן לשונו, כמו ביוצא לדרך לעיל סימן קי, שאומר "שתוליכינו לשלום" משום דיש כמה יוצאים לדרך. והכא נמי אי אפשר שלא יהיו עוד בעולם מתענים (מגן אברהם סעיף קטן א ועיין ט"ז). וכן המנהג.

אם שכח מלומר "ענינו" ב"שומע תפילה", ונזכר כשאמר "ברוך אתה ה'…" – לא יפסיק באמצע התפילה, ויאמרנה אחר תפילתו קודם שעקר רגליו. ונראה לי דיכול לאומרה גם קודם "יהיו לרצון…". ולא גריע משארי תחנונים, שיש שאומרים קודם "יהיו לרצון". ואם לא נזכר עד שעקר רגליו – אין מחזירין אותו, דאין זה לעיכובא, כמו "על הנסים" בחנוכה ופורים. וגם כשאומרה אחר תפילתו קודם שעקר רגליו – לא יאמרנה בחתימה, אלא כמו שאומרה ב"שומע תפילה".

דעת הגאונים שאין היחיד אומר "ענינו" רק במנחה ולא בשחרית, דשמא יאחזנו בולמוס ויצטרך לאכול, ונמצא שקרן בתפילתו. ואף על פי דמדינא דגמרא גם בערבית הקודם אומר "ענינו", מכל מקום אנחנו שחלושים אנו – יש לחוש, אבל במנחה אין לחוש. ואפילו כשהתפלל מנחה גדולה – הכל מקום צריך לומר "ענינו", דאפילו יאחזנו בולמוס הא התענה עד חצות על כל פנים (מגן אברהם סעיף קטן ד). אבל שליח הציבור אומרו גם בתפילת שחרית בחזרת שליח הציבור בברכה בפני עצמה, משום דא אפשר שלא ימצאו מקצת הציבור שיתענו. ולכן אפילו הוא אינו מתענה – צריך לומר, דתפילת ציבור היא.

ורבינו הבית יוסף בסעיף ג כתב, וזה לשונו: ובארבעה צומות גם היחיד אומרו בכל תפלותיו, דאפילו אם יאחזנו בולמוס ויאכל – שייך שפיר לומר "ענינו ביום צום התענית הזה", כיון שתקנו חכמים להתענות בו. עד כאן לשונו, ואיני יודע אם בדקדוק נקיט לשון זה שלא יאמר "ביום צום תעניתינו" כיון שהוא בעצמו אולי לא יתענה, או דלאו דווקא נקיט. ויותר נראה דדווקא נקיט לשון זה. אמנם רבינו הרמ"א כתב על זה: דנהגו בכל הצומות שלא לאומרו רק במנחה, לבד שליח הציבור שאומרו גם בשחרית כשמתפלל בקול רם. עד כאן לשונו, וכן הוא המנהג שלנו. ויש לומר הטעם: דכיון שצריך לשנות הנוסח מן "צום תעניתינו" על "צום התענית הזה" כמו שכתבתי – אינו כדאי.

וטוב לומר בתחנונים שאחר התפילה של מנחה, לאחר "אלקי נצור…": "רבון כל העולמים, גלוי וידוע לפניך שבזמן שבית המקדש היה קיים, אדם חוטא ומקריב קרבן, ואין מקריבין ממנו אלא חלבו ודמו. יהי רצון מלפניך שחלבי ודמי שנתמעט ממני היום בתענית זה, כאילו הקרבתי…"ולא נהגו עכשיו לומר זה, ולא ידעתי למה. ונכון לאומרו, שכן הוא בברכות (יז א) ובטור ושולחן ערוך סעיף ה, עיין שם.

אין ליחיד לומר שלוש עשרה מידות דרך תפילה ובקשת רחמים, דדבר שבקדושה הם וצריך עשרה. וכן משמע להדיא בראש השנה (יז ב) שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח ציבור בשלוש עשרה המידות, עיין שם. אבל אם בא לאומרם דרך קריאה בעלמא, בניגון ובטעמים – רשאי. וכשאומרים "ויקרא בשם ה'" – יש להפסיק בין "בשם" לבין "ה'", דהטפחא הוא על "בשם". ו"בשם" – הבי"ת רפה, דלא כ"ויקרא בשם ה'" דפרשה "לך לך", עיין שם. וקודם חצות לילה אין לומר שלוש עשרה מידות, ולא שום סליחות, רק ביום הכיפורים. וגם "האדרת והאמונה" אין לומר רק ביום הכיפורים (מגן אברהם סעיף קטן ה). והספרדים אומרים זה בכל שבת, אפילו ביחיד. ואין ליחיד לומר סליחות באמצע התפילה, ורק אחר כך יכול לומר, ורק כשמדבר בעניין שלוש עשרה מידות ידלג. והמתענה ומשתבח עצמו לאחרים – נענש על כך. ורק כששואלים אותו יכול לומר, ואינו צריך לשקר כיון שאינו אומר דרך התפארות, ואינו כדאי לומר שקר (עיין ט"ז סעיף קטן ו, ומגן אברהם סעיף קטן ז).