דין אבילו' בחול המועד

הקובר את מתו ברגל או בחול המועד – לא חלה עליו אבלות ברגל, דלא אתי אבלות דרבנן ודחי רגל דאורייתא. ואפילו אם אבלות יום ראשון דאורייתא – לא אתי עשה דיחיד ודחי רגל דרבים. אלא לאחר הרגל מתחיל למנות שבעת ימי אבלות, ונוהג בהם אבלות. ומכל מקום שלושים מונה מיום הקבורה, ונוהג בהם ככל גזירת שלושים. ושמיני עצרת נחשב כשבעה ימים לעניין שלושים, כמו שיתבאר. ויש חולקים בזה (מגן אברהם סעיף קטן א ובשם הב"ח והט"ז, עיין שם). אבל המנהג כסברא ראשונה.

בחוץ לארץ שעושים שני ימים טובים – נחשב היום האחרון לשבעה ימי אבלות, ומשלים עליו עוד ששה ימים. ואף על פי שאין אבלות נוהג בו, מכל מקום כיון דהוא מדרבנן – עולה לו מן המניין. ואפילו יום טוב שני של ראש השנה עולה לו מן המניין. ויש מי שאומר דדווקא כשמת ביום טוב שני של ראש השנה, או לכל הפחות שנקבר בו, אבל כשנקבר ביום ראשון – אינו עולה (ט"ז סעיף קטן א). ואינו כן, דתמיד עולה מן המניין (מגן אברהם סעיף קטן ב). וכן המנהג.

הקובר את מתו ביום טוב האחרון של פסח, או ביום טוב שני של שבועות, או ביום שמחת תורה – נוהג בו אבלות אם היה בו יום המיתה והקבורה, הואיל ויום טוב שני הוא מדרבנן, ואבלות יום ראשון הוא מן התורה: דחי עשה דאורייתא לעשה דרבנן. אבל לא ביום טוב שני של ראש השנה, ששניהם כיום ארוך דמי. ואף על פי שסוף סוף הוא מדרבנן, מכל מקום כיון שלא מפני הספק עשאוהו – כוחו כיום ראשון. אבל כמה מרבותינו נחלקו לגמרי בזה, וסבירא להו דמן התורה אין אבלות אפילו ביום ראשון, דרק אנינות הוי מדאורייתא ולא אבלות. וכיון דתרווייהו דרבנן – לא אתי עשה דרבנן דיחיד ודחי עשה דרבים. וכן המנהג פשוט, ואין לשנות, ואין שום אבלות נוהג בו.

ודע דזה שאמרנו שהקובר מתו ברגל לא חלה עליו אבלות – זהו אבלות דפרהסיא, אבל דברים שבצינעא נוהג, ואסור בתשמיש המטה. ומכל מקום מותר לישן עם אשתו בחדר אחד, ואינו צריך שמירה, שהרי אפילו בנידה מותר יחוד, דלא חשידי ישראל על זה. וגם לא ישנה כסותו, דאף על גב דשאר אבל משנה בגדיו ברגל, מכל מקום הוא שלא התחיל עדיין באבלות – לא ישנה (מגן אברהם סעיף קטן ה). וזה לא נחשב כפרהסיא. וכן אסור בתלמוד תורה, לבד תפילין מניח אפילו ביום ראשון, דכיון דאינו נוהג בו אבלות – אינו מעולל בעפר קרנו, שזה הוא טעם פטורו של האבל ביום ראשון מתפילין (שם).

ואף על פי שאין אבלות נוהג במועד, מכל מקום אנינות נוהג בו. ואסור בבשר ויין, ופטור מכל המצות, כמו שכתבתי ביורה דעה סימן שמא. דאנינות וודאי דאורייתא, ואין כבוד יום טוב דוחה אותו, דכבוד המת קודם. ולכן אם מת לו מת בחול המועד – אסור בכל הדברים שאונן אסור בהם. ואם מת לו מת ביום טוב, אם אינו רוצה לקוברו בו ביום, כגון שאין לו אינם יהודים שירצו להתעסק בו – אין עליו דין אנינות, דאנינות אינו אלא ברוצה לקוברו. ואם צריך להחשיך על התחום להכין לו צרכי קבורה – אז חל עליו אנינות משעה שהחשיך על התחום. ואם אינו צריך להחשיך, שאין צריך להתעסק בצרכי קבורתו – לא חלה עליו אנינות עד למחר בבוקר. ואם מת ביום טוב שני והוא רוצה לקוברו בו ביום, או מת ביום טוב ראשון ורוצה לקוברו על ידי אינו יהודי – חל עליו אנינות עד אחר הקבורה. וכבר בארנו ביורה דעה שם סעיף טו דליל יום טוב שני – אין אנינות נוהג בו, דרק יום דיום טוב שני כחול שויוהו רבנן, ולא הלילה. ולכן אם מת ביום טוב ראשון וקוברו למחר – אין האנינות חלה עליו עד למחר בבוקר, ובלילה חייב בתפילה, וקידוש, ובכל דבר. וכן אם מת בליל יום טוב שני, וכל שכן דאם מת בליל יום טוב ראשון, דאין אנינות נוהג בלילה, אפילו אם קוברו למחר על ידי אינו יהודי. אמנם אם קוברו בלילה – וודאי חל עליו אנינות עד אחר הקבורה. (כן כתב(ו) המגן אברהם סעיף קטן ח, דאין אנינות בליל יום טוב. וכן כתבו הט"ז ביורה דעה והדרישה שם. ודלא כש"ך שם סעיף קטן ט, עיין שם. וזהו הוראת המהרי"ל, עיין שם.)

ואף על פי שאין אבלות ברגל, מכל מקום מתעסקים בו ברגל לנחמו כשמת לו מת ברגל. ולאחר הרגל כשיכלה שבעה למיתת המת, אף על פי שהוא יושב עדיין באבלות – מכל מקום מלאכתו נעשית על ידי אחרים בבתיהם, ועבדיו עושין לו בצינעא בתוך ביתו. ואין צריכין לנחמו אחר הרגל מניין הימים שנחמוהו ברגל. כללו של דבר: אף על פי שיושב שבעה אחר הרגל, מכל מקום לעניין תנחומין, ואיסור מלאכה על ידי אחרים – מונין השבעה מיום מיתתו וקבורתו.

מת לו מת קודם הרגל, ונקבר קודם הרגל, ונהג בו שעה אחת אבלות בערב הרגל – בטלה ממנו גזירת שבעה. ולאו דווקא שעה שלימה, אלא זמן מועט. וימי הרגל עולין לו למניין שלושים – הרי ארבעה עשר יום. ומשלים אחר הרגל ששה עשר יום לשלושים. ודווקא כשנהג אבלות באותה שעה. אבל אם שגג או הזיד ולא נהג אבלות, או שהיה סמוך לחשיכה ממש, ולא היה יכול לנהוג אבלות – הוה כמת ברגל, ונוהג אבלות אחר הרגל, דאין הרגל מבטל ממנו השבעה.

ואם נהג אבלות שבעה ימים קודם הרגל, ופגע בו הרגל – מבטל הרגל ממנו גזירת שלושים. ואפילו חל יום השביעי בערב הרגל, אמרינן מקצת היום ככולו, והרגל מבטל ממנו השלושים. והוא מותר לספר ולכבס בערב הרגל, וכן לרחוץ בחמין לדידן דאין רוחצין בחמין כל שלושים. אך יעשה הכל כשעות שתים סמוך לערב ולא קודם. וקל וחומר כשחל שמיני שלו בשבת ערב הרגל, דמותר לו כל אלה בערב שבת בשביעי שלו, כשעות שתים סמוך לחשיכה. ואם לא גילח בערב הרגל – מותר לו לגלח אחר הרגל, שהרי כבר בטלה ממנו גזירת שלושים. אבל בחול המועד לא יגלח, כיון שהיה אפשר לו לגלח קודם הרגל. ואם חל יום שביעי שלו בשבת ערב הרגל – מותר לו להסתפר בחול המועד, שהרי לא היה אפשר לו להסתפר קודם הרגל, שעדיין היה בתוך שבעה. ופשוט הוא דהא דרגל מבטל ממנו גזירת שלושים לעניין תספורת – זהו בשארי מתים. אבל באביו ואמו דהשיעור עד שיגערו בו חביריו – אין הרגל מבטל זה, אפילו נהג שלושים קודם הרגל.

ואם ערב הרגל אינו בשביעי לאבלו, אלא מימים הקודמים, אז הרגל מבטל רק הנותר מהשבעה, ואינו מבטל השלושים. ומכל מקום מפני כבוד הרגל מותר לו לכבס, ולא ילבשם עד הלילה. וטוב ליזהר מלכבס עד אחר חצות, כדי שיהא ניכר שעושה כן לכבוד הרגל. אבל לרחוץ אסור עד הלילה, ובלילה ירחץ בצונן. ויש אומרים דמותר לרחוץ אחר מנחה סמוך לחשיכה, ויתפלל מנחה תחילה. (הרמ"א בסעיף י כתב דלדידן דנוהגים איסור רחיצה כל שלושים – אסור לרחוץ, דהא הרגל לא ביטל ממנו רק גזירת שבעה. והוא הדין לעניין כיבוס, במקום דנוהגים איסור כיבוס כל שלושים. עד כאן לשונו. וביורה דעה סימן שצט סעיף ה לא כתב כן. והעיקר כמו שכתבתי שם להיתר. וכן כתבו כל מפרשי השולחן ערוך. ובשם סעיף יז בארנו דהרמ"א סמך על שם דהם עיקרי דיני אבלות.)

וגם ראש השנה ויום הכיפורים חשיבי כרגלים לבטל האבלות. ולכן לפי מה שנתבאר, אם נהג אבלות שעה אחת לפני הפסח אותה שעה חשובה כשבעה, ושמונה ימי הפסח, ומשלים עליהם עוד חמישה עשר ימים לשלושים – שעה אחת לפני עצרת חשובה כשבעה. ועצרת עצמו כיון שיש לקרבנותיו תשלומין כל שבעה – הוה גם כן כשבעה. הרי ארבעה עשר, ומשלים עליהם עוד ששה עשר. ויום שני של עצרת נחשב במניין הששה עשר. שעה אחת לפני ראש השנה – בטלה ממנו גזירת שבעה מפני ראש השנה. ויום הכיפורים מבטל ממנו גזירת שלושים. ומותר לגלח בערב יום הכיפורים. והוא הדין לקובר מתו בשלושה בתשרי, שמגלח בערב יום הכיפורים, שנשלם שבעה עד יום הכיפורים שעה אחת לפני יום הכיפורים – בטלה ממנו גזירת שבעה מפני יום הכיפורים. וסוכות מבטל השלושים, ומגלח בערב סוכות שעה אחת לפני סוכות. וסוכות הרי ארבעה עשר, ושמיני עצרת נחשב לשבעה – הרי עשרים אחד יום. ושמחת תורה הרי עשרים ושניים – משלים עליהם עוד שמונה לשלושים. ובמת ברגל לא חשבינן שמיני עצרת לשבעה ימים (ט"ז סעיף קטן ד). ויש חולקים בזה, ובארנו ביורה דעה שם סעיף יט, עיין שם.

שמע שמועה קרובה בשבת או ברגל, ולמוצאי שבת ורגל נעשית רחוקה – דינו כדין שמע שמועה רחוקה אחר השבת ואחר הרגל. אלא שבשבת וברגל נוהג דברים שבצינעא הנוהגים בשבעה, ואסור בתשמיש, שהרי אם לא היה שבת ורגל – היה חל עליו אבלות. ואם שמע שמועה רחוקה בשבת ורגל – אינו נוהג גם דברים שבצינעא, אלא למוצאי שבת או למוצאי רגל נוהג שעה אחת ודיו, כדין שמועה רחוקה. ואם שמע שמועה קרובה בשבת, וגם אחר שבת תהיה קרובה – שבת עולה ליום אחד, ולמחר קורע, והוה ליה יום ששי – שביעי לאבלות. וביורה דעה סימן תב נתבאר עוד בזה, עיין שם.

אם עשרה ימים אחר החג שמע שמת לו מת בערב החג, אף על פי שאם נמנה לו שעה אחת לפני החג שבעה, ושבעת ימי החג, ושמיני עצרת העולה לשבעה, נעשה עתה שמועה רחוקה – מכל מקום אינו כן. דכל העליות שזה עולה לכך, וזה עולה לכך – אינו אלא בשמע ונהג אבלות, אבל לא בלא נהג אבלות. וכל שכן במי שלא שמע כלל, דאינם נחשבים רק כשארי ימים, והוה ליה שמועה קרובה. ובלע המות לנצח, ונזכה לביאת גואל צדק במהרה בימינו, אמן. בסייעתא דשמיא סליק הלכות חול המועד