הבערה ולהחם מים מותר בי"ט

שנינו במשנה (כא ב) דמותר לעשות מדורה ולהתחמם כנגדה. ויש אומרים הטעם משום דאמרינן: מתוך שהותרה הבערה לצורך – הותרה נמי שלא לצורך (ר"ן). אבל באמת אין אנו צריכים לטעם זה, דכל שהוא צורך הגוף – הוי בכלל אוכל נפש. וכן מבואר מפירוש רש"י בגמרא שם, ומהרמב"ם כמו שיתבאר. וזה לשון הרמב"ם בפירוש המשנה: כי מה שאמר ה' "אשר יאכל לכל נפש" – כלול הנאת הגוף כולו. ותמיהני שלא מצאתי דין זה בהרמב"ם בכל הלכות יום טוב. ואולי דכיון דכתב בפרק ראשון דין ד דבכל המלאכות לא אמרינן "מתוך", רק בהוצאה והבערה, ומותר להבעיר אפילו שלא לצורך כלל, עיין שם – אם כן כל שכן דמותר לעשות מדורה להתחמם כנגדה, שהרי אפילו שלא לצורך כלל מותר.

ומותר להחם ביום טוב מים לרחוץ ידיו ורגליו, אבל לא כל גופו. כן שנינו במשנה שם, ופירשו רבותינו בעלי התוספות וכמה מהראשונים, דהטעם הוא משום דבעינן דבר השוה לכל נפש, וזה אינו ראוי אלא לבני אדם מעונגין. אבל ידיו ורגליו – שוה לכל נפש. וכן פירשו הטעם גבי איסור מוגמר, שיתבאר בסימן זה. ומעולם לא ריפרף אדם בטעם זה, וכל הפוסקים סוברים דהלכה פסוקה היא.

וכבר כתבנו בסימן תצה סעיף יט דברמב"ם לא נמצא כלל דין זה, דבעינן דבר השוה לכל נפש. ובטעם דאיסור רחיצת כל גופו – הוא משום גזירת מרחצאות. ואיסור מוגמר – משום מכבה, ושכן מוכח מהרי"ף. ובארנו שם מילתא בטעמא בסעיף כ, דהרי"ף והרמב"ם דחו זה מהלכה, ומותר אפילו אינו שוה לכל נפש. ושכן מוכח להדיא בפרק קמא דכתובות, עיין שם.

וזה לשון הרמב"ם בפרק ראשון דין טז: רחיצה וסיכה – הרי הן בכלל אכילה ושתייה, ועושין אותן ביום טוב, שנאמר: "אך אשר יאכל לכל נפש" – לכל שצריך הגוף. לפיכך מחמין חמין ביום טוב, ורוחץ בהן פניו ידיו ורגליו. אבל כל גופו – אסור משום גזירת מרחץ. וחמין שהוחמו מערב יום טוב – רוחץ בהן כל גופו ביום טוב, שלא גזרו על דבר זה אלא בשבת בלבד. עד כאן לשונו. מיהו זה דווקא חוץ למרחץ, אבל במרחץ – אסור. אבל בחמין שהוחמו ביום טוב – אסור לרחוץ כל גופו, אפילו אבר אבר. ושהוחמו מערב יום טוב – מותר אפילו כל גופו בבת אחת, כמו לכנוס באמבטי וכיוצא בזה. אבל ר"י בעל התוספות, והרא"ש ז"ל, פסקו דלרחוץ כל גופו – אסור אפילו בחמין שהוחמו מערב יום טוב, כמו בשבת. וכן המנהג. ודין חמי טבריה כמו בשבת, כמו שכתבתי בסימן שכו. (ונראה לי דהולכין לשיטתם: דלר"י והרא"ש, דבהוחמו ביום טוב הוה איסור תורה משום אינו שוה לכל נפש – גזרו של ערב יום טוב אטו יום טוב. מה שאין כן להרי"ף והרמב"ם, דבהוחמו ביום טוב אינו אלא משום גזירת מרחץ – אי אפשר למגזר ערב יום טוב אטו יום טוב, דהוה גזירה לגזירה.)

וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ב דמותר לרחוץ תינוק במים שהוחמו על ידי ישראל ביום טוב. אבל אסור לחמם לצרכו אפילו על ידי אינו יהודי. אבל כשצריך להם לבשל או להדיח – אז מותר להרבות בשבילו. עד כאן לשונו. כלומר: דאפילו בשביל התינוק, דהכרחיות הוא לו – אסור לחמם אלא כשמחממין לצורך פניו ידיו ורגליו, דאז מותר לרחוץ להתינוק. אבל בשביל התינוק – אסור אפילי על ידי אינו יהודי. ורק כשצריך לבישול או להדיח כלים – מותר להרבות גם בשביל התינוק, ודווקא בפעם אחת. ויראה לי דזהו כשאין הכרח כל כך להתינוק. אבל אם יש הכרח – פשיטא שמותר בעצמו לחמם בשבילו, דלעניין התינוק הוה שוה לכל נפש. וגם להרי"ף והרמב"ם לא שייך בזה גזירת מרחץ, אלא דאין זה הכרח כל כך להתינוק, ורק אם יש מים מוכנים מותר לרחצו כל גופו, דעל רחיצתו לא גזרו. ובאמת יש אומרים דהאידנא, דגם בחול אין רוחצין את התינוק שנים ושלושה ימים – אסור לרחצו בכל הגוף ביום טוב (מגן אברהם סעיף קטן ה).

להטיל מים חמים במקוה עכשיו, שהנשים אין ביכולתן לילך למקוה של מים קרים – פשיטא דהוה דבר השוה לכל נפש. וגם אין כאן גזירת מרחץ, ומותר ביום טוב. האמנם זהו כשמחממין בלילה ושופכין למקוה. אבל לחמם ביום ראשון של יום טוב, שהנשים ילכו בלילה – פשיטא שאסור, דאפילו הכנה אסור מיום ראשון לשני, וכל שכן מלאכה דאורייתא. אך על ידי אינו יהודי, כיון דלא סגי בלאו הכי, דבאם לאו לא ילכו לטבילה היום – הוי שבות דאמירה לאינו יהודי במקום מצוה דרבים, שאפשר לסמוך על דעת בעל העיטור שהביא רבינו הרמ"א לעיל סימן רעו שמותר לומר לאינו יהודי להדליק לו נר בשביל סעודת שבת, עיין שם. ואף שאין אנו סומכין על היתר זה, כמו שכתבתי שם, מכל מקום במקום ביטול פריה ורביה, ועל פי רוב האינו יהודי שאצל הבלן עושה מעצמו – בהכרח לסמוך על זה. וטוב שהבלן יטול מהמים לרחיצת כליו ביום טוב וכמדומה, שכן המנהג. ולהחם בשביל רחיצה בעת התחלת ספירתה, ולובשת לבנים – וודאי דאינו נכון, דתוכל לרחוץ בצונן או להשתמש ממים שהוחמו לשתייה, וכיוצא בזה.

כתב רבינו הרמ"א בסעיף א דיש אומרים דאסור להחם בית החורף ביום טוב, דלפעמים אין הקור גדול, ואינו אלא למפונקים, והוה כמרחץ ומוגמר דאסור. ונהגו להקל. עד כאן לשונו. ובאמת אין שום טעם לחומרא זו, דאיזה עניין הוא לאינו שוה לכל נפש? הא קור פשיטא דשוה לכל נפש. ומה שבמדריגת הקור אין הטבעים שוים, אם נקרא זה "אינו שוה לכל נפש" – נאסור שתיית החמים הטי"י והקאוו"א ביום טוב, דאינן אלא למפונקין. אלא וודאי כיון דעיקרא דשתייה שוה לכל נפש – לא נחתינן לפרטים, וכן בקור. ומעשים בכל יום בפסח וסוכות, כשהזמן קר, שאנו מסיקים תנורי בית החורף ביום טוב.

אף על גב דאסור להטביל כלים ביום טוב משום תיקון מנא, כמו שכתבתי בסימן תקט, מכל מקום אדם מותר לטבול מטומאתו ביום טוב, משום דמיחזי כמיקר. וגם בשבת מותר, כמו שכתבתי בסימן שכו. ורחיצה בצונן – פשיטא שמותר ביום טוב, שהרי גם בשבת מותר. אלא שבשבת צריך להטיף השיער כשיוצא מנהר, כדי שלא יטלטל בכרמלית, כמו שכתבתי שם. וביום טוב אינו צריך זה, ורק יש ליזהר דלא ליתי לידי סחיטה, לא בשערו, ולא בחלוקו, ומטפחתו, וכיוצא בהם.

אין עושין מוגמר, דהיינו לפזר מיני בשמים על הגחלים, בין להריח בין לגמר הבית או הכלים. והטעם כתבו הראשונים: משום דאינו שוה לכל נפש, אלא למפונקים. אבל אם עישן כדי ליתן ריח טוב בפירות, למתקן לאכילה – מותר אפילו אם מפזרן על גבי גחלת של עץ דמכבה, דמפני אוכל נפש מותר כיבוי, כמו שכתבתי כמה פעמים. ועוד: שסופו מבעיר. ומשום מוליד ריחא – ליכא, שאין כוונתו להוליד ריח, רק להכשיר אוכלין. ואפילו הם טובים בלא זה, אלא שרוצה שיהיו יותר טובים – מותר, דלא גדרה התורה אופן אכילתנו.

והרמב"ם בפרק רביעי דין ו כתב: אין מעשנין בקטורת ביום טוב, מפני שהוא מכבה, ואפילו להריח בה. וכל שכן לגמר את הבית ואת הכלים שהוא אסור. ומותר לעשן תחת הפירות…, כמו שמותר לצלות בשר על האש…עד כאן לשונו. והנה לא כתב במוגמר טעם דשוה לכל נפש, משום דהרמב"ם לית ליה דין זה כמו שכתבתי בסעיף ג, אלא שכתב טעם כיבוי. וביאור דבריו: דאף על גב דבאוכל נפש גמור כבשר ופירות התירו כיבוי לצורך אוכל נפש, אבל בדבר שהוא רק לריח – לא רצו חכמים להתיר.

ודע שיש שרצו לאסור העשנת טאבא"ק ביום טוב, משום דאין זה שוה לכל נפש. ורבו החולקים, והתירו להדיא. וראיה ברורה לזה ממה שכתבו התוספות בשבת (לט ב דיבור המתחיל "מתירין", עיין שם) דזיעה הוי דבר השוה לכל נפש, דהוא לבריאת הגוף, עיין שם. וכן עישון הטאבא"ק להרגילים בו – הוי לבריאת הגוף, לעכל המזון ולדחות המותרות. וכי מפני שיש בזה גם תענוג מיגרע גרע? בתמיה (פני יהושע שם). ויש מי שכתב בלשון זה: אני רגיל לשתות טיטו"ן ביום טוב, כמנהג העולם לרפואה, ובפרט כהיום ממש שוה לכל נפש (פרי מגדים בסימן זה בט"ז סעיף קטן ב). ויש מי שכתב שהיה מונע עצמו מלעשן, ואמר לו חסיד אחד שלא יפה עושה, שמונע את עצמו משמחת יום טוב (שערי תשובה סעיף קטן ה בשם חכם צבי). ולבד כל אלה אני אומר דאינו דומה למוגמר, שאינו שוה לכל נפש אלא למפונקים. אבל הטאבא"ק עיקרו לאנשים גסים, כיושבי כפרים שמרבים לעשון. והמפונקים יש כמה שאין יכולין לסבול גם הריח. ואם שיש גם טאבא"ק טוב המעלה ריח טוב – הוא מיעוטא, ורובו הוא ריח פשוט ועב. וכי מפני שיש עִם ריח טוב נאסור? אם כן נאסור גם פירות שיש בהם ריח טוב. ואותן שביום ראשון אין מעשנין, ובשני מעשנין – מזלזלין ביום טוב שני. ויש שרוצה לאסור משום מכבה, וכידוע אין בו כיבוי אם לא ידחקו הגחלת. ועוד: דבאמת ביום טוב – טוב לעשן משלהבת ואפילו מנר, ואפילו הנזהר לעשן מנר כל השנה נוח יותר שידלק ביום טוב משלהבת של נר, דבעצי גפרית פשיטא דאסור. רק כהיום שנתרבו הפאפעראסי"ן – יזהרו להכינם מערב יום טוב, דביום טוב וודאי אסור לעשותם, דזהו כעשיית כלי.

וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ד דאסור לסחוף כוס מבושם על הבגדים, משום דמוליד בהן ריחא. עד כאן לשונו. ואף על גב דמותר למלול עשבים, כמו שכתבתי בסימן שכ"ה – זהו מפני שיש בהם ריח, ועל ידי מלילה נתוסף הריח. מה שאין כן בבגד – אין ריח והוה נולד. ואפילו היה בבגד ריח – אסור להוסיף, שהרי הריח אינו מעצמותו, ואם כן מוסיף בו ריח חדש (מגן אברהם סעיף קטן יא). אך אתרוג שמונח על הבגד ונטלו ממנו – מותר להחזירו, כיון שאינו מוסיף דבר חדש (שם). ויש שנותנים ריח למים. ואם הם לשתייה, שיהא ערב יותר לשתייה – מותר. ואם לשם ריח – איסור גמור הוא. ויש שנותנים ריח במים של שפיכת הכוהנים, ואיסור גמור הוא (שם וט"ז סעיף קטן ח), ועכשיו לא שמענו מנהג זה.