דיני תערובת חמץ בתוך הפסח

הלכה פסוקה היא דאף על גב דכל האיסורים בטלים בששים, מכל מקום חמץ בפסח איסורו במשהו, בין שנתערב במינו ובין בשאינו מינו. ויש בזה שלושה טעמים: הרמב"ם בפרק חמישה עשר ממאכלות אסורות ביאר הטעם: משום דחמץ הוה ליה דבר שיש לו מתירין, דאפילו באלף לא בטיל, דחמץ זה יהא מותר לאחר הפסח כשהוא בתערובתו. ואף על גב דכל דבר שיש לו מתירין הוא שהאיסור עצמו יהא מותר, ובכאן החמץ כשהוא בעין אסרוהו משום קנסא, מפני שעבר ב"בל יראה" כמו שיתבאר, ובאמת יש שהשיגו עליו מטעם זה (הר"ן כמו שכתב הכסף משנה בפרק ראשון), מכל מקום סבירא ליה להרמב"ם דגם זה מקרי "דבר שיש לו מתירין". ואף על גב דכל דבר שיש לו מתירין שאינו בטיל – אינו אלא במינו ולא שלא במינו, כמו שכתבתי ביורה דעה סימן קב, כתב הרמב"ם שם דבחמץ החמירו אף שלא במינו. עיין שם.

והרא"ש בפרק "כל שעה" (סימן ה) כתב הטעם שהחמירו בחמץ: דמפני שהתורה החמירה בחמץ יותר מבכל האיסורים שחייבה כרת – החמירו בביטולו במשהו, עיין שם. ואין טעם זה מספיק, שהרי גם חלב ודם הם בכרת, ועם כל זה בטילין בששים. וצריך לומר דכוונתו גם לאיסור "בל יראה", שאין בכל האיסורים. ובפרק חמישי דעבודה זרה (סימן כ"ט) כתב הטעם: משום דלא בדילי מיניה כולי שתא, עיין שם. ותימא שהרא"ש יסתור עצמו. לכך נראה דתרווייהו צריכי: דעיקר הטעם משום דהוא איסור כרת, ואף על גב דחלב ודם נמי איסורי כרת – מיהו בדילי מינייהו, ומחמץ לא בדילי. (והשתא אין צורך לטעמא ד"בל יראה" שכתבנו. וכן מפורש ברש"י כט ב דיבור המתחיל "שלא במינו", וזה לשונו: רב גזר בחמץ בזמנו שלא במינו אטו מינו, הואיל שהוא בכרת. ואף על גב דבחלב ודם לא גזר – התם בדילי מיניה. אבל…, עד כאן לשונו. הרי להדיא כדברי הרא"ש בשני המקומות.)

ויראה לי שיש נפקא מינה לדינא בין טעם הרמב"ם לטעם הרא"ש. דלהרמב"ם אפילו חמץ נוקשה שנתערב בפסח – אינו בטל בששים, שהרי יש לו מתירין. וכן אם נתערב קודם הפסח חמץ במצה באופן שאין בו ששים, וגם ליכא כזית בכדי אכילת פרס, ומן התערובת הזה נתערב בפסח – גם כן אינו בטל בששים מהך טעמא. אבל להרא"ש דהטעם הוא משום כרת – צריך להיות נוקשה בטל בששים, וכן בזו התערובת, כיון דליכא בהו כרת. ורוב הפוסקים הזכירו רק טעם הרא"ש, מפני שגם רש"י סבירא ליה כן כמו שכתבתי, ועוד יתבאר בזה בסייעתא דשמיא. (עיין ט"ז סעיף קטן א שלא הביא רק דברי הרא"ש דשלהי עבודה זרה ולפי זה גם בחמץ נוקשה ותערובת כן כמובן ולא נזכר על דברי הרא"ש בפסחים שהוא עיקר הטעם כמבואר מרש"י ודייק ותמצא קל.)

עוד יש נפקא מינה בין הטעמים: דלטעם הרמב"ם משום דבר שיש לו מתירין, אם נתערב בתבשיל ויתקלקל עד לאחר הפסח – מותר, כמבואר ביורה דעה סימן קב דדבר שיש לו מתירין לא שייך כשיתקלקל המאכל עד שיותר, עיין שם. מה שאין כן לטעם הרא"ש – בכל גווני אסור. ונמצא דלכל אחד מן הטעמים נמצא צד קולא וחומרא. ורוב הפוסקים קבלו טעם הרא"ש כמו שכתבתי.

ודע כי דעת הראב"ד והרמב"ן והרשב"א ז"ל, דזה שחמץ בפסח אסור במשהו – אינו אלא באכילה, ולא בהנאה (תשובות הרשב"א סימן נ"ג וסימן תשל"ז). ולא נתקבלו הדברים אצל הפוסקים. כי דעת רש"י ותוספות, והרי"ף והרמב"ם, דגם בהנאה אסור במשהו, כמו שכתבו הרא"ש והר"ן (בפרק חמישי דעבודה זרה). וכן הביאו שדעת השאילתות ורבינו תם דחמץ בפסח בששים, ודחאו זה מהלכה. וגם רבינו תם עצמו לא סמך על דעתו להורות כן. והנוסחא לפנינו בהשאילתות "דבמשהו". וכתב המרדכי בפרק "כל שעה" דבכל מקום שיש בלא זה צד להתיר, אף על פי שאנו אוסרין במשהו, מכל מקום בכי האי גוונא סומכין על דבריהם להתיר בששים (הביאו הרמ"א בדרכי משה אות א, עיין שם).

עוד כתב המרדכי בסוף פרק שלישי דעבודה זרה, והר"ן שם (פרק חמישי), דכל איסורי הנאה שאסורין תערובתן בהנאה בכל שהוא – מוליך דמי האיסור לאיבוד, והשאר מותר בהנאה. וכן כתב בשם רשב"ם (בית יוסף בשם הגהות מיימוניות). אבל מסקנת המרדכי בפרק "כל שעה" דלא מהני. וכן כתב בתרומת הדשן (סימן קס"ד) דחיטה הנמצאת בתרנגולת – שורפין הכל. וזה לשונו רבינו הרמ"א בסעיף א: וצריך לשרוף הכל. ולא סגי בפדיון דמי החמץ ולמכור השאר. מיהו כלים שנתבשלו בהם – מותרים לאחר הפסח, ואינם צריכים שבירה או הגעלה. עד כאן לשונו. ומותר לכתחילה להשהותם עד אחר הפסח, וכמו שכתבתי בסימן תנא. (מגן אברהם סעיף קטן א. והאריז"ל כתב: הנזהר ממשהו חמץ בפסח – מובטח לו שלא יחטא כל השנה.)וכיון שאסור בהולכת דמי האיסור לאיבוד, ממילא דאסור למכור לאינו יהודי חוץ מדמי חמץ שבו. וטעמא דמסתבר הוא, דכיון דעיקר טעם החומרא הוא להרחיקו מאיסור כרת, מה שאינו בדול ממנו כל השנה, אם תתן לו קולות אלו – בטלה לה ההרחקה כמובן. ואם נתערב כלי חמץ בכלים של פסח – אינו בטל, דהוי דבר שיש לו מתירין (ב"ח). ומניחין כולם עד לאחר הפסח. ואפשר דבאינו בן יומו, למאן דסבירא ליה נותן טעם לפגם, יש להתיר כמו שיתבאר. לכן בכלים נראה שיש לסמוך דחד בתרי בטל כיבש ביבש. (הפרי חדש האריך לחלוק שמותר למכור לאינו יהודי חוץ מדמי איסור שבו. וזהו נגד כל הפוסקים האחרונים. והח"י סעיף קטן ב גם כן מסכים בהפסד גדול להשליך דמי חמץ לאיבוד, והשאר מותר בהנאה ולא באכילה. וחולק עליו האליה רבה סעיף קטן ב. והמק"ח סעיף קטן ב כתב דבחמץ נוקשה, או במי פירות עם מים – יש להקל, עיין שם. וכן יש להורות.)

לא החמירו בחמץ יותר מבכל האיסורים רק בכמות הביטול, שכל שבשאר איסורים בטל בששים – בחמץ אוסר במשהו. אבל באיכות האיסור לא החמירו, כגון שבשאר תערובות לא היה צריך ששים אלא קליפה או נטילת מקום – אף בחמץ כן הוא. וכמו שבשארי איסורים חם בחם בלא רוטב, כגון שנגע בשר נבילה חם בבשר כשירה, דצריך קליפה או נטילת מקום כפי הדינים שנתבארו ביורה דעה סימן קה. וזהו כשאין שם דבר המפעפען כגון בשר כחוש, אבל בשר שמן אפילו אם ההיתר הוא שמן והאיסור הוא כחוש – אזיל ומפעפע לאיסור, שהאיסור נתפטם מן ההיתר ומפעפע בכולו. וגם בחמץ כן הוא.

לפיכך רקיק מצה חם שנגע ברקיק חמץ חם – דיו בקליפה. ואם לא קלפוהו, ובשלו כך, נראה דאף על גב דבכל האיסורים מותר כמו שכתבתי שם, מכל מקום בחמץ אסור. דטעמא דבכל האיסורים מותר הוא משום דאין לך דבר שלא יהא בו ששים נגד הקליפה, כמבואר שם. וזה לא שייך בחמץ, שאיסורו במשהו (וכן כתב האור זרוע). ויש מי שכתב דבהנאה מותר (ח"י סעיף קטן ט), ולא ידעתי למה.

אבל כשיש בכאן שומן המפעפע, כגון פשטיד"א של חמץ שיש בו שומן, או אפילו המצה היא פשטיד"א או משוח בשמן או בשומן – אסור לגמרי, דאזיל המצה השמינה ומפטם ליה להחמץ, ומפעפע בכולו. ואף על גב דבשארי איסורים בעינן להטור שם ביורה דעה סימן קה שהאיסור עצמו יכול להתפטם, אבל איסור כחוש הבלוע משומן שאין בו איסור מצד עצמו אינו מפעפע, דאין הנאסר יכול לאסור אלא במקום שהאיסור עצמו יכול לילך, וכאן החמץ אי אפשר לו לפעפע, מכל מקום בחמץ דאיסורו במשהו גם בכי האי גוונא אסור, דעל כל פנים במשהו מפעפע (כן נראה לי לדעת המגן אברהם סעיף קטן ב, ועיין ח"י סעיף קטן ח). ומכל מקום זהו כשנגע המצה בהחמץ השמן. אבל חתיכה שחציה מצה וחציה חמץ, כמו מצה כפולה שחושבין הכפולות לחמץ, והיא כולה משוחה בשמן, ונגע מצה אחרת במצה זו במקום שלא נתכפלה – מותרת. ולא אמרינן דהשומן מפעפע ממקום הכפול למקום שאינו כפול, והוה כנגעה בחמץ, דהיינו מקום הכפל דאין איסור יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב. ואף על גב דאמרנו דגם ההיתר מפעפע לאיסור, ואם כן גם האיסור מפעפע להיתר גם בלא רוטב, ונעשה ההיתר כאיסור ויאסור המצה השנייה, מכל מקום אינו כן. דדווקא בנגיעת היתר להאיסור ממש לא בעינן רוטב, אבל נגיעת היתר להיתר, ואותו היתר נוגע לאיסור – לא אסרינן בלא רוטב. אמנם הכפולה כולה אסור כשהיא שמנה, דהא זהו נגיעת היתר באיסור. (כן נראה לעניות דעתי. ואפשר דלמאן דאוסר תרי משהו – בכי האי גוונא נמי אסור, וצריך עיון. ומדברי המגן אברהם שם נראה שכוונתו להתיר בכי האי גוונא. אך מדמסיים כמו במליחה – נראה בכוונתו לאסור אותה חתיכה. וכוונותיו סתומות. ודייק ותמצא קל.)

אין חמץ אסור במשהו אלא בפסח עצמו, אבל לא בערב פסח מחצות ואילך: כיון שאין בו כרת – בטל בששים. וכל שכן אם נתערב קודם הפסח, דבטל בששים. כן הוא הסכמת כל הפוסקים. ולכן חיטה שנמצאת בתרנגולת מבושלת בערב פסח – מותרת, דבטילה בששים. וזהו כשזרקו החיטה ממנה. אבל אם הניחו את החיטה בתוכה, וחזרו וחממוה בפסח – חוזרת ליתן טעם בתוכה, ואז אוסר במשהו. דלא שייך לומר שכבר נתבטלה, דזהו אם היו מחממים אותה בלא החיטה. אבל בחימום עם החיטה – הרי בליעה חדשה היא. וזהו אפילו למאן דלית ליה חוזר וניעור כמו שיתבאר – אסורה, דאין זה ניעור מהקודם, כמו שכתבתי.

וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ג על דין זה, וזה לשונו: מיהו בחימום כלי שני – אין לחוש. ויש מחמירין בכלי שני בפסח. וטוב להחמיר אם היד סולדת בו, דבלאו הכי לא מקרי כלי שני. עד כאן לשונו. ונראה להדיא דדעתו נוטה לדינא שאין לאסור בכלי שני, דכיון דלא מחמרינן בחמץ רק במקום שבאיסורים אחרים בטל בששים – אוסר בחמץ במשהו. אבל כלי שני, שאינו אוסר בשארי איסורים, ממילא דגם בחמץ אינו אוסר. אלא שכתב דטוב להחמיר, מפני שלדעת הרשב"א אוסר כלי שני גם בשארי איסורים כשהיד סולדת בו. ועם דלא קיימא לן כן, כמו שכתבתי ביורה דעה שם, מכל מקום בחמץ יש להחמיר. ונראה לי דגם בעירוי, דבשארי איסורים אינו אוסר אלא כדי קליפה – גם בחמץ כן הוא. אלא כיון שכתב דטוב להחמיר בכלי שני – כל שכן בעירוי. מיהו מעיקר דינא מותר, ובהפסד מרובה וכבוד יום טוב אולי אפשר לסמוך על זה. ויש להתיישב בזה.

אמנם יש לתמוה על רבינו הרמ"א, דלקמן סימן תנא כתב בפשיטות לאסור בכלי שני, ובסימן תסז אוסר אפילו בצונן, ולא הביא כלל שני דעות בזה. אך יש לומר שסמך על רבינו הבית יוסף שם, שהביא שני דעות בצונן, עיין שם. אמנם כמה רחוק ההפלגה מן צונן לכלי שני! וכל המפרשים טרחו בדבריו, וכן בדברי הראשונים שיש סתירות בדבריהם בעניין זה (עיין מגן אברהם סעיף קטן ט, וח"י ואליה רבה סעיף קטן טו). ויש מי שאומר דבכאן הקיל מפני שמיירי בחוזר וניעור (אליה רבה שם). ולא נהירא: דכשחממוה בעוד שהחיטה בתוכה בפסח – לא מקרי "חוזר וניעור", כמו שכתבתי. והנה מן סימן תנא יש ליישב: דשם לא מיירי באיסור משהו, אלא לעניין כלי שנשתמש בה חמץ, והיא כלי שני כמו שכתבתי שם בסעיף א. ואם כן כל הכלי בלוע מחמץ, ולא דמי לאיסור משהו. אבל מסימן תסז קשה, דשם בסעיף יב מיירי גם כן באיסור משהו, עיין שם.

ונראה דדווקא בכאן, בחיטה בתרנגולת צלויה בלא רוטב, דעתו נוטה שלא לאסור בכלי שני. שהרי יש אומרים דבצלי לעולם אינו אוסר רק כדי נטילה. ויש שאסרו בכולו, מטעם שבעת הצלייה השפוד מתהפך בכל צד, אבל בלאו הכי – אינו אוסר בכולו, כמו שכתב רבינו הבית יוסף (בסעיף) [בסימן] תסז סעיף טו, עיין שם. ושם מיירי בכחושה, דבשמינה אסורה כולה כמו שיתבאר שם. מיהו על כל פנים בצלייה קילא טובא מבישול במים. ובכאן אף על גב דמיירי בתרנגולת מבושלת, מכל מקום הא מיירי דכשחממוה בפסח היתה בלא מים, ולפיכך הקיל בכלי שני, אלא דטוב להחמיר. מה שאין כן בסימן תסז מיירי במים, ולכן אוסר שם סעיף יב מליגה בכלי שני, ואפילו בצונן. ונראה דבצונן אינו אוסר רק בשהה שם זמן הרבה, כשתים ושלש שעות, אבל לא בזמן מועט. מיהו בכלי שני כשהיד סולדת בו – אסורה מיד, מה שאין כן בצליית כלי שני. (וזהו כוונת המגן אברהם סעיף קטן ט.)

וכתב רבינו הבית יוסף בסעיף ד: אם נתערב החמץ קודם הפסח, ונתבטל בששים – אינו חוזר וניעור בפסח לאסור במשהו. ויש חולקים. עד כאן לשונו. והיינו כחיטה שבתרנגולת בערב פסח, ונטלוה ממנה, וחיממו התרנגולת בפסח – אין האיסור חוזר וניעור. וכן כל מין חמץ שנתבטל קודם הפסח, אם אין החמץ ניכר בפני עצמו בפסח אלא נתערב לגמרי אפילו יבש ביבש, כגון שנתערבו פרורי חמץ בהרבה פרורי מצה – אינו חוזר וניעור. כן פסקו הרא"ש והטור ועוד פוסקים. והביאו ראיה מהא דתנן בכלאים (פרק תשיעי): צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה, אם רוב מן הגמלים – נתבטל. ומותר לחברו אחר כך עם פשתן, דלא אמרינן דהאיסור חוזר וניעור. ולעניות דעתי נראה דגם ראיה זו אין צורך. דבשלמא בשם שניתוסף דבר מה אחר הביטול שהוא אסור עם המעורב, כמו בשם שאחר הביטול בצמר גמלים נתחבר עם פשתן שהוא עם הצמר רחלים, אסורים יחד – שפיר שייך להצריך סברת אין חוזר וניעור. אבל הכא הרי לא ניתוסף דבר, וכבר נתבטל. אך יש לומר דהגעת הזמן של פסח הוה כתוספת איסור, כלומר שניתוסף איסור משהו על איסור ששים הקודם.

והיש חולקים הביאו ראיה מבכורות (כב א), דמים שנתבטלו בציר אם באו אחר כך לקדירה של מים – חוזר וניעור המים שנתבטלו לענין טומאה. והוא הדין לענין איסור, כמו שכתבו התוספות שם. וכן מפורש ביורה דעה סימן צט דאיסור שנתבטל שהיה ששים כנגדו, וניתוסף אחר כך מן האיסור הראשון – חוזר וניעור, לא שנא מין במינו או מין בשאינו מינו. ואין חילוק בין לח ליבש, ובין נודע האיסור בינתיים או לא נודע, עיין שם. ולעניות דעתי איני יודע הדמיון. דבשם ניתוסף איסור, אבל הכא לא ניתוסף. ואם תאמר דהגעת הזמן הוה כתוספת כמו שכתבתי, מכל מקום סוף סוף הרי כבר נתבטל. וזהו דומה ממש למה שכתב ביורה דעה שם: כזית חלב שנפל למים ונתבטל בששים, ואחר כך נפל מן המים לקדירה של בשר – מותר, אף על פי שאין בבשר ששים נגד החלב, שכבר נתבטל בהמים, עיין שם. והכא נמי: אפילו אם נאמר דהגעת הזמן הוה כתוספת איסור, הא התם הבשר וודאי הוא איסור, ומכל מקום כיון שכבר נתבטל – בטל. והכא נמי כן הוא. והרי אמרנו מפורש שלא החמרנו בחמץ נגד שארי איסורים רק בכמות הביטול, ולא בשארי דברים (האוסרים הם במרדכי פרק שני). ועיין בסעיף יז.

והאוסרים אמרו עוד טעם: דקודם הפסח לא שייך ביטול כלל, שהרי לא הגיע עדיין זמן האיסור. ולא דמי לשארי איסורים, שהאיסור היה מכבר ונתבטל, מה שאין כן כאן: לא היה איסור שנאמר שיתבטל (שם בשם ראבי"ה). ואיני מבין הדברים. דהא בהגיע ערב פסח שעה ששית – הגיע זמן האיסור ונתבטל בששים כמו שכתבתי, אם לא דסבירא ליה לדעה זו דגם בערב פסח אוסר במשהו. ואנן הא לא קיימא לן כן. ועוד: אדרבא – הא כשלא הגיע זמן האיסור עדיף טפי. דמהאי טעמא קיימא לן ביורה דעה שם דהחלב בטל במים, ואין הבשר אוסרו, מפני שנתבטל בעוד לא היה איסור. ובמרדכי שם הביא שרבינו תם, ור"י, וספר התרומה פסקו שאינו חוזר וניעור, וכן כתב רב פלטוי גאון. ורק הראבי"ה חולק עליהם, והוה יחיד נגד רבים. ועוד: דאם כן לאיזה ענין אמרו הפוסקים דקודם הפסח ובערב פסח בטל בששים, כיון שאתה אומר שבהגיע הפסח תיאסר? וצריך אתה לומר לענין לאכלן קודם הלילה, והיינו משעה ששית עד הלילה. ואין זה אלא דברי תימא, ועיין בסעיף יז. ועוד: דלדיעה זו האיך מצאנו ידינו ורגלינו לבשל מן המצה בפסח? הא וודאי יש כמה חטים מצומחים אלא שנתבטלו, והשתא אם נבשל בפסח יהא חוזר וניעור?אלא וודאי דהעיקר לדינא כדעה ראשונה, דאינו חוזר וניעור. וכן מבואר מדברי רבינו הבית יוסף, שכתב הדעה ראשונה בסתם, והשנייה בשם "יש חולקים". (אלא שנוהגים על פי הכרעת הרמ"א, כמו שיתבאר. ובעיקר ראית הראבי"ה מנדרים עו א אם מטבילין כלי טמא ליטהר… – דחה הגר"א בסעיף קטן כא, ותמה עליו דאדרבא לפי המסקנא הוי להיפך, עיין שם. וגם ראיתינו מיורה דעה סימן צט מחלב הוי תיובתיה. ודייק ותמצא קל.)

וכתב רבינו הרמ"א דנוהגין כסברא הראשונה בכל תערובות שהוא לח בלח. ומיהו בדבר יבש שנתערב, או שיש לחוש לתערובת כגון פת שנפל ליין, אף על פי שנטלו משם – אסור בפסח, דחיישינן שמא נשארו לו פירורין, ונותנין טעם בפסח. עד כאן לשונו. מדבריו מוכח דאפילו מאן דסבירא ליה "חוזר וניעור" – אינו אלא בדבר של ממשות, כמו תערובת שכר ביין. אבל בבליעת טעם חמץ – גם דעה זו מודה שאינו חוזר וניעור. ולפי זה יסבורו דזה שאמרנו דנתבטל קודם הפסח – היינו בבליעת טעם. וכן לפי זה מה שכתבנו בחמימות תרנגולת לאחר שנטלו החיטה ממנה, דלדעה ראשונה מותר – אינו כן, דבטעם בעלמא מודה גם דעה זו דאינו חוזר וניעור (וכן כתב המגן אברהם סעיף קטן ז). ויש מי שמתיר בפת שנפל ליין על ידי סינון (מגן אברהם סעיף קטן י"ג בשם ש"ך). ודווקא כשסיננו קודם הפסח, אבל בפסח אין לסנן (שם). וכן כשהמשקה עבה – לא מהני סינון (שם). ויש מי שאומר דלא מהני סינון, דשמא יש דקין מאד שיוצאין דרך נקבי המסננת (ט"ז סעיף קטן ו). ואינו עיקר, דלמה נחמיר בחששות רחוקות, מה שמעיקר הדין מותר לגמרי אף לפי החששות? דכבר נתבאר דהעיקר לדינא כדעה ראשונה (וגם הח"י סעיף קטן י"ז דחה דבריו, עיין שם). (ומה שכתב המגן אברהם בסוף סעיף קטן יג בשם הרשב"א, דאם לאחר שהוציא הפת לקח יין מחבית זו ועירבו ביין אחר דנאסר כולו, עיין שם – זהו וודאי חומרא יתירה, לדידן דקיימא לן עיקר כדעה ראשונה. והרשב"א סבירא ליה דחוזר וניעור, כמו שכתב שם בשם הש"ך. וגם הנודע ביהודה קמא, אורח חיים סימן כ"ד, העיד שבכל פולין ואשכנז מורים הלכה דאין חוזר וניעור. וכן הגר"ז בתשובה כתב דהעיקר לדינא דאינו חוזר וניעור אפילו יבש ביבש, עיין שם.)

ובעניין תרי משהו, כלומר קדירה שנאסרה במשהו, ונפל מהקדירה משהו לקדירה אחרת – יש מי שמתיר (ט"ז ביורה דעה סימן צב, ולקמן סימן תסז סעיף קטן יז). ורבו החולקים על זה (מגן אברהם בסימן תסז סעיף קטן יג, וח"י סימן תמז סעיף קטן ה, והמק"ח בסימן תסז סעיף קטן יז). ואף גם המתיר לא התיר בדבר לח שנאסר במשהו, שנשפך מזה לדבר לח אחר, דבזה פשיטא שגם בהשני יש משהו. אך בדבר גוש, כמו חתיכת בשר הבלועה מחמץ ונאסרה במשהו, ונפל משהו מחתיכה זו לקדירה אחרת, דאין כח בדבר הנאסר במשהו לאסור אחרים במשהו. והחולקים אוסרים גם בכי האי גוונא, וכתבו שכן נוהגין כל בעלי הוראה. (והאליה רבה בסימן זה סעיף קטן א מסכים עם הט"ז, דחתיכה שנאסרה במשהו שנפלה לתבשיל אחר שיש רוב נגדו – דמסלק החתיכה מהתבשיל, והתבשיל כשר. עיין שם.)

ובדין ריחא אם אוסר בחמץ כתב רבינו הרמ"א, וזה לשונו: ובדין ריחא מילתא לעניין תבשיל שיש בו חמץ, עם שאר תבשילין יש מקילין במקום דהיה מותר בשאר איסורים. ויש מחמירין דמשהו מיהא איכא. ודווקא במקום ששייך בו ריחא, אלא דבשאר איסורים לאו מילתא היא, כמו שכתבתי ביורה דעה סימן קח. עד כאן לשונו, כלומר: כגון בתנור קטן שאין מחזיק שנים עשר עשרונים והוא סתום, והחמץ והמצה שניהם מגולים בתוך התנור, דבזה אנו מתירים בדיעבד בשאר איסורים כמו שכתבתי שם – בזה יש מחמירין בחמץ. אבל בתנור גדול אפילו כשהתבשילין מגולין, או בקטן ואחד מן התבשילין מכוסה – גם בחמץ אין חשש (ט"ז סעיף קטן ג). ובפת כתבו הפוסקים דלא שייך כלל ריחא. ולכן אם בתנור אחד נאפה מצה וחמץ, אפילו התנור קטן וסתום – אינו אוסר (שם). ויראה לי דאם נאפו ברובד אחד – אסור מטעם אחר, שהרי הרובד בולע מהפת חמץ, והמצה בולע מהרובד. ונהי דבשאר איסורים לא חיישינן לזה, מכל מקום משהו מיהא איכא. וכן זיעה העולה מחמץ למצה – הוה משהו על כל פנים ואוסר. ועיין ביורה דעה סוף סימן צב, שמבואר שם דבשאר איסורים אין חשש בזה.

ודע דרבינו הרמ"א ביורה דעה סימן קח הכריע דבמקום הפסד – יש לסמוך על המקילים בריח בחמץ, עיין שם. כלומר: אפילו בתנור קטן ומגולה. ויש מי שאומר דווקא בפתוח קצת במקום שהעשן יוצא, אבל בסתום לגמרי – הא מבואר שם דגם בשארי איסורים אין להקל אלא במקום הפסד. ואם כן בחמץ גם במקום הפסד – אסור (מגן אברהם סעיף קטן ד). אך זהו בצלי בעצם התנור, בלא כלי. אבל בבישול, אפילו הקדירה מגולה – מותר, לבד בהצאלינ"ט של שבת שאנו רואים בחוש שיש בו ריח (שם) מפני ההטמנה. ויש מקילין בכל זה (פרי חדש וח"י סעיף קטן י). ומעשה שסתמו התנור בפסח בהדף שסותמין כל השנה לפני החמץ, והתירו התבשילין (שם). וכיון דכל עיקר ספק בריחא אם הוה משהו על כל פנים אם לאו, נראה לעניות דעתי ראיה ברורה משבת (סב ב) דריחא לא הוה אפילו משהו, והוא כמי שאינו. (שאומר שם: אבל אין בהם בושם חייבת על הכלי. זאת אומרת: המוציא אוכלין פחות מכשיעור…, דהא אין בה בושם – כפחות מכשיעור דמי מפני הריח, כדפירש רש"י דיבור המתחיל "דהא אין". ודחי רב אשי: שאני הכא, דליתא לממשא כלל, דריח אין בו שום ממש, עיין שם ברש"י. הרי דאינו כלום. אך בדבר חריף יש לאסור, כשהמצה הוא דבר חריף, כמו שכתב הח"י שם. והפרי חדש מיקל גם בזה. וקולא יתירא היא, דדבר חריף וודאי בולע. ואם האיסור דבר חריף – מותר, כמו שכתב הח"י, עיין שם. ובחמץ יש דבר חריף כמו בארס"ט, כמו שכתב המגן אברהם שם. ודייק ותמצא קל.)

ובענין נותן טעם לפגם, גם כן יש דעות. דרבינו הבית יוסף בסעיף י כתב דנותן טעם לפגם מותר גם בפסח. ורבינו הרמ"א כתב דיש מחמירין, וכן נוהגין באלו המדינות. ובמקום שיש מנהג להחמיר, אפילו נותן טעם לפגם ומשהו – אסור. עד כאן לשונו. ואם ניתוסף לזה גם ריחא מותר. אמנם במקום שאין מנהג, המיקל בנותן טעם לפגם לא הפסיד (מגן אברהם סעיף קטן מא), ואפילו בפחות מששים מותר (ח"י סעיף קטן מה), דכן עיקר לדינא. ולפי זה המבשל בפסח בכלי חמץ שאינו בן יומא – מותר התבשיל, כמו בשארי איסורים. ומכל מקום אין להורות כן רק לעני ולא לעשיר. ובקדירה שעבר עליו שנים עשר חודש יש להתיר לכולם, דכבר פג טעמו וריחו. ובערב פסח אחר חצות, בכל המקומות מותר. וכן אם החמץ נפסד לגמרי עד שהוא כעפרא – פשיטא שאינו כלום גם בפסח עצמו (ח"י שם). וחמץ נוקשה – יש אומרים דבטל בששים (מגן אברהם סעיף קטן ה). ועיין בסימן תסב.

וכן בתערובת יבש ביבש יש פלוגתא דרבוותא. הרי"ף ז"ל בשלהי עבודה זרה פסק דאוסר במשהו כמו בלח בלח, דאף על גב דבשאר איסורים בטל ברוב כשאינה חתיכה הראויה להתכבד, או דבר שבמנין – זהו באיסורי נותני טעם, ולא באיסור משהו. ולכן אפילו באלף לא בטיל. ודעת רש"י והרא"ש והטור – דבטל ברוב כבשארי איסורין. דדווקא לח בלח, דבשארי איסורים אסור בנותן טעם – אסור בחמץ במשהו. אבל בענין ביטול ברוב – אין חילוק. ורש"י ז"ל הצריך להשליך אחד בנהר. והרא"ש חולק בזה, כמו שכתב הטור. ואם הוא ככר שלם – וודאי לא בטיל אפילו בשארי איסורים, כמו שכתבתי. והסכמת הגדולים למעשה כדעת הרי"ף (ח"י סעיף קטן מד). ובערב פסח עד הלילה – לכולי עלמא בטל ברוב, ויש לאוכלם עד הלילה (מגן אברהם סעיף קטן מ). ואם נפל אחד מהם לנהר – מותר בערב פסח אפילו בככר שלם (מק"ח), כמו שכתבתי ביורה דעה סימן קי.

כבר נתבאר בסעיף יג דאנו אוסרים גם בכלי שני אם היד סולדת בו. ובפרט בדבר לח כמים, וכל שכן בעירוי מכלי ראשון. אבל בעירוי מכלי שני – אין להחמיר כלל. וכל שכן שאין להחמיר בטעלי"ר שהיא כלי שלישי (מגן אברהם סעיף קטן ט). אמנם כשהניחו עליה בשר רותח הבלוע מחמץ – יש להחמיר, כמו שכתבתי ביורה דעה סימן צד דדבר גוש לעולם הוי ככלי ראשון, מפני שמחזיק חום הרבה (שם). ואף שבשם יש מקילים, מכל מקום בחמץ וודאי אסור. (ומה שכתב המגן אברהם מסימן שיח שיש דברים שמתבשלים בכלי שני – לא ידעתי אם יש כזה בחמץ. וכן מה שכתב שם בבשר דאית ביה בקעים אסור אפילו בצונן, כמו שכתבתי ביורה דעה סוף סימן צא – לא ידעתי גם כן אם שייך זה לחמץ. ודייק ותמצא קל.)

כתב רבינו הבית יוסף בסעיף ה: בשר יבש וגבינה ודגים שנמלחו קודם הפסח, ולא נזהרו בהם – מותר לאכלם בפסח. מיהו דגים מלוחים השרויים במים בפסח בכלי חמץ – יש להחמיר ליזהר מהם, מפני שהם בולעים בפסח מפליטת הכלים, וחמץ בפסח במשהו. עד כאן לשונו. ביאור הדברים: דמצד שנמלחו קודם הפסח ולא נזהרו לברור המלח מחמץ, אולי יש בהם פירורי חמץ – אין חשש כלל אפילו לחומרא בעלמא. ולא מיבעיא להסוברים בסעיף יד דכשנתבטל קודם הפסח אינו חוזר וניעור. ודעה זו עיקרית לדינא, כמו שכתבתי שם. אלא אפילו להסוברים דחוזר וניעור – זהו כשידענו שהיה שם פירורי חמץ. אבל אנן הא לא ידעינן מזה, ואחזוקי איסורא לא מחזקינן. (דין זה הביא הטור בשם רש"י, ומטעם שנתבטל קודם הפסח, וסבירא ליה דאינו חוזר וניעור, דעל זה קאי, עיין שם. אמנם אנחנו בארנו דאפילו למאן דאמר חוזר וניעור – מותר. דאם לא כן, כיון דהבית יוסף בסעיף ד הביא גם דעה זו דחוזר וניעור הוה ליה לבאר, דלדעה זו אסור, אלא וודאי כמו שכתבתי. ודייק ותמצא קל.)(וזהו כוונת הט"ז סעיף קטן ז.)

וזה שכתב: "מיהו דגים מלוחים השרויים במים בפסח בכלי חמץ – יש להחמיר…", דמשמע להדיא דמדינא מותר, אלא שיש להחמיר. והאמת כן הוא, דאף על גב דהכלי היא של חמץ, מכל מקום הא אינו בן יומו, דסתם כלים אינן בני יומן, וכל שכן אם ידענו שאינו בן יומו. ורבינו הבית יוסף הא פסק בסעיף י דנותן טעם לפגם מותר, וכמו שכתבתי בסעיף כא. אלא שמכל מקום יש להחמיר, דאולי דגים מלוחים הוה כדבר חריף, דאפילו אינו בן יומו אסור. או אפשר כיון דהמים מבטלין כח הציר, לאו כלום הוא. ולכן השרוים בפסח עצמו יש להחמיר. אבל השרויים קודם הפסח – אין להחמיר כלל. דלמאי ניחוש לה? אי משום דבר חריף דציר – הלא המים מבטלין כח הציר. ואי משום דנכבש בו מעת לעת והוה כבוש, וכבוש הוא כמבושל, אכתי הא אינו בן יומו? ועוד: דקודם זמנו היתר הוא, ולא שייך ביה כבוש כמבושל (מגן אברהם סעיף קטן ט"ז). וכן השרויים בפסח שלא בכלי חמץ – גם כן אין להחמיר מטעם שמא יש שם פירורי חמץ, כמו שכתבתי בסעיף הקודם.

ורבינו הרמ"א כתב על זה: ויש חולקין ומחמירין. ובמדינות אלו המנהג להחמיר לכתחילה, שלא לאכול גבינות ודגים ובשר יבש. אבל אם הדיחו הבשר שלושה פעמים קודם פסח – נוהגין לאכלו. ובכרכשות אין מועיל הדחה, לפיכך אין להשרות הטבחות היבשות. ובדיעבד אין להחמיר באלו. אבל בשומן מהותך בכלי חמץ – אסור מדינא אם לא היו נזהרים בשעת עשייתו מחמץ, ושלא התיכו אותו בכלי חמץ שהן בני יומן. וכן כל דבר שמבשלין בכלי חמץ, כגון יין מבושל, או מרקחת וכדומה – אסור בפסח. אבל ביום טוב האחרון יש להקל בו. והוא הדין אם נתערב משהו תוך המאכל מדברים אלו, שאין להחמיר לאסור התערובות. עד כאן לשונו, ודבריו צריכין ביאור.

והכי פירושו, שחולק על שני הדינים של רבינו הבית יוסף: על הדין הראשון, דדברים שנמלחו קודם הפסח ולא נזהרו בהם לברר המלח דמותר, פסק רבינו הרמ"א דיש להחמיר מטעם דחיישינן להדעה דסבירא ליה דבדבר יבש חוזר וניעור. ולכן שמא היו בהמלח פירורי חמץ, וחוזר וניעור בפסח. ולכן נהגו להחמיר שלא לאכול כל מה שנמלח קודם הפסח, ולא נזהרו בהמלח לבוררן מפירורי חמץ. אמנם כשהדיחו שלוש פעמים קודם הפסח – הרי נסתלק החשש. ושלוש פעמים הוא להידור בעלמא, כדי להדיח יפה יפה. ומותר להדיח אפילו בכלי חמץ, דצונן אינו מפליט. מיהו לכתחילה נהגו להדיח בכלי שאינה של חמץ (ט"ז סעיף קטן ט). ויש אומרים עוד דדווקא בשר שאין דרכו לאכול בלא הדחה, וכן דגים יבשים. אבל גבינה ודגים, אפילו רוצה להדיח – אסור, דשמא יאכל בלא הדחה. ולכן המנהג שלא לאכול שום מלוח (מגן אברהם סעיף קטן יח וב"ח). ולכן אין אוכלין לימענע"ס מלוחים שלא לשם פסח בברירת המלח (שם). ולהכרכשות אין מועיל הדחה, שהרי ממולאים בחתיכות דקות מאד, והדחה הוא רק בחוץ. ומובן דזהו רק חומרות בעלמא, ובדיעבד אין חשש בכל זה. אך כשיש שומין בהכרכשות – בזה וודאי אסור, שהרי נחתכו בסכין חמץ. ושום הוי דבר חריף, ואסור לאוכלן בפסח. ומותר להשהותן עד אחר הפסח (ח"י סעיף קטן כ"ו). וזה שנתבאר שידיחו קודם הפסח, התיר מהרי"ל בדיעבד אם לא הודחו קודם הפסח להדיחן גם בפסח (שם סעיף קטן כד).

וכן חולק על הדין השני, בדגים מלוחים השרויים במים בכלי חמץ בפסח, שכתב רבינו הבית יוסף שיש להחמיר. ומשמע דמעיקר דינא מותר, ואם שרויים קודם הפסח – אין להחמיר כלל. ורבינו הרמ"א אינו סובר כן, ופסק בשומן המהותך בכלי חמץ קודם הפסח – אסור מדינא. דלעניין פסח לא אמרינן סתם כלים אינן בני יומן. ועוד: דנותן טעם לפגם גם כן יש אוסרים, ובכלי חמץ ליכא ששים נגד הכלי. וכן כל דבר שמבשלין בכלי חמץ. ואמנם אם ידוע לו בוודאי שלא היתה הכלי בת יומא – יש להתיר בדיעבד, דלעניין נותן טעם לפגם בדיעבד אין להחמיר (מגן אברהם סעיף קטן כג). והנה לפי דבריו גם בדגים מלוחים השרויים במים בכלי חמץ מעת לעת – יש לאסור מטעם כבוש כמבושל, ואפילו קודם הפסח, כיון דלית ליה לענין פסח סתם כלים אינן בני יומן. ועל ההיתר דקודם זמנו לא נחשב כבוש – אין ראיה לסברא זו. אך דיש לומר בכבוש טעם אחר להתיר, שהרי אינו נעשה כבוש אלא לאחר מעת לעת, ואז הוה הטעם פגום. אך אפשר דלגבי פסח לא אמרינן סברא זו. אך ביום טוב האחרון יש להקל, אך במרקחת דבר חריף אין להקל (ט"ז סעיף קטן י).

ודע: דלכאורה בדבר שבשלו בכלי חמץ קודם הפסח – יש היתר מטעם נותן טעם בר נותן טעם. ובשלמא בתוך הפסח אי אפשר להתיר מטעם זה, דטעמא דנותן טעם בר נותן טעם הוא משום דנחלש הטעם. אבל לענין משהו אין זה היתר, דטעם משהו מיהא איכא. אבל קודם הפסח למה תיאסר?אמנם לגבי חמץ ליכא כלל היתר, זה דביורה דעה סימן צה נתבאר דדוקא נותן טעם בר נותן טעם דהתירא מיקרי "נותן טעם בר נותן טעם", ולא דאיסורא, עיין שם. וגבי חמץ הוה כמו דאיסורא (מגן אברהם סעיף קטן כד), כלומר דהכל שם "חמץ" עליו. ורק ביום טוב האחרון לא חיישינן לזה. וכן אם נפל מכלי זו לכלי אחרת – יש לדון בזה דין נותן טעם בר נותן טעם. אמנם גם בזה לא התיר רק בנפל משהו מקדירה זו. ותימא: למה לא נתיר אפילו ביותר ממשהו? ויש מי שאומר דבאמת כן הוא, וזה שכתב "משהו" – זהו לעניין היתוך שומן, שיש לחוש לפירורים דקים של חמץ הנשאר בתוכו. אבל ביין מבושל וכיוצא בו, אפילו נתערב הרבה – מותר (שם סעיף קטן כו). אך אם כן איזה חילוק יש בין מעט להרבה (מק"ח סעיף קטן יג)?אבל באמת הוא כמו שכתבתי, דאין דנין כלל דין דנותן טעם בר נותן טעם בפסח עצמו. ולכן אפילו בנפל לקדירה אחרת – אין להתיר רק במשהו. וזה שכתב "משהו" – אפסח עצמו קאי. ועיין מה שכתבתי בסימן תנב סעיף ט לעניין נותן טעם נותן טעם.

מכל הדברים שנתבארו מבואר דאין שום חשש בהערינ"ג שלנו. דלמאי ניחוש? דהכלים הם חדשים כידוע. ולחוש לפירורי חמץ כיון שבמקומם נותנים אותם הסוחרים למאות ולאלפים חביות, ופשיטא דקפדי הסוחרים אמנקיותא. והלא מעולם לא אירע למצוא חתיכה חמץ בהחביות של דגים מלוחים. ואם יארע – הוי אחד מאלף. וכשמולחים אותם – מולחים אותם באוצר גדול לאלפים, שאין החמץ מצוי שם כלל. ושמעתי אומרים דאולי הפועלים עושים זה בעת אכילתם, ונפל שם חמץ. וטעות הוא, שמבורר הוא שבעסק גדול כזה אין מניחים הפועלים לאכול בשעת מעשה. וכשמגיע זמן האכילה הולכים הפועלים למקום האוכל, וסוגרין את האוצר. ובוודאי מחבית פתוחה העומדת בחנות אסור להשתמש, דשם בנקל שיפול לתוכה חמץ. אבל מחבית שלימה אין חשש. ומכל מקום נהגנו לעשות כדברי רבינו הרמ"א, להדיחן שלוש פעמים קודם הפסח. ואם לא הספיק מה שהכינו קודם הפסח – מדיחין גם בפסח, כמו שכתבתי בסעיף כז. והמחמירים שלא לאכול כלל הערינ"ג בפסח – אין מקום כלל לחומרא זו, כפי שנעשים עתה בימינו.

וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ה: יש מחמירין להסתפק מחומץ יין שמסתפקין כל השנה, דחיישינן שמא נתנו בו מהנשאר מן הסעודה, ולפעמים יש בו פירורי לחם. ובמקומות אלו שאין חומץ יין מצוי – לא ראיתי מחמירין בזה. עד כאן לשונו, כלומר דלא מיירינן במסתפקין ממנו מעט מעט לכל סעודה, דאם כן גם בלא חשש זה אסור, דחיישינן שמא הלך באמצע הסעודה ליטול משם, ונפלו לשם פירורי חמץ. דהא אפילו בדיקת חמץ צריך שם מטעם זה, כמו שכתבתי בסימן תלג. אלא דמיירינן כשמסתפקין משם על ימים רבים, ואין שם חשש מנפילת חמץ. ורק החשש הוא שמפני שטוב לחומץ לעניין חיזוקו ליתן בו משיורי מאכל, כמו בקווא"ס ברוסי"א, לכן חיישינן לזה. וזהו במקומות שחומץ יין מצוי, רגילין לעשות כן. אבל במקומות שאינו מצוי לא הורגלו כלל בכך, ליתן שם משיורי המאכל. ולכן לא החמירו בזה. (עיין מגן אברהם סעיף קטן כז, שכתב מטעם דקשה להשיג אחר. ולדברינו אתי שפיר בפשיטות.)

עוד כתב שיש מחמירין לכתחילה שלא למלאות מן יין וחומץ יין תוך שלושים יום לפסח בכלי חמץ. ואם מלאוהו תוך שלושים – נוהגים שלא לשתותו בפסח. והמיקל לא הפסיד, כל שכן במקום שאין יין וחומץ מצוי. עד כאן לשונו. ואם הכלי מורק ושוטף – בוודאי מותר (מגן אברהם סעיף קטן כט). ויש מי שאומר דחומץ חזק, דבקל בלע ופלט – בוודאי אסור, ולא מהני ביה נותן טעם בר נותן טעם בדבר חריף (שם סעיף קטן כח). ואפילו אינו בן יומו – לא מהני בדבר חריף (ח"י סעיף קטן לד). ויש מי שאינו מחמיר רק בבן יומו (מגן אברהם שם), דאף על גב דקיימא לן ביורה דעה סימן צו דחורפיה מחליה ליה לשבח גם באינו בן יומו, מכל מקום כיון שיש חולקים שם בזה – אין להחמיר בחששא בעלמא (מחצית השקל). וכל זה כששהה בכלי עד שיתנו על האש ויתחיל להרתיח, דזהו שיעור כבישה בציר. אבל פחות מזה – אין חשש כלל (שם).

עוד כתב: חבית יין שדבקו נסריו בבצק, אם הוא תוך שני חודשים קודם פסח – עדיין רך הוא, ונותן טעם בפסח, ואסור לשתותו. ואם נתנוהו קודם לכן כבר נתייבש, ואינו נותן טעם בפסח, ושרי. מיהו אם יש כזית בצק במקום אחד – חייב לבערו אף על פי שעשוי לחזק, כמו שכתבתי בסימן תמב. עד כאן לשונו. שיעור זה דשני חודשים, אף על גב דבשם בדיבוק ניירות די בשלושים יום, מכל מקום לעניין נתינת טעם צריך שני חודשים, דלא כיש מי שחולק ואומר דדי גם כאן בשלושים יום (ח"י סעיף קטן ל"ו ודלא כט"ז). ועוד: דלא דמי כלל, דשם אין דבר שילחלחו, מה שאין כן בכאן היין מלחלחו, ולא נתייבש מהר. ובאמת גם כאן השיעור שלושים יום, והיינו שלושים יום עד שיפסוק מלשאוב לחלוחית, ושלושים לייבשות. וזה שכתב דלשתותו אסור, אבל להשהותו מותר. ואף על גב דשואב היין טעם חמץ, מכל מקום אינו נותן טעם אלא משהו, והוא חמץ נוקשה. ואין ראיה מכאן דחמץ נוקשה אוסר במשהו, דשאני הכא דהוא עושה לכתחילה, מה שאין כן חמץ נוקשה שנפל לתבשיל – אינו אוסר אלא בנתינת טעם (מגן אברהם סעיף קטן ל). וכשיש כזית במקום אחד, וטחו בטיט – אינו צריך לבער, כמו שכתבתי שם (שם סעיף קטן ל"א). וכל זה בדיעבד, אבל לכתחילה פשיטא שאסור לדבק חבית בבצק, אפילו זמן הרבה קודם הפסח. וכן הוא המנהג הפשוט, ואין לשנות.

מלח ששמו במדוכה של חמץ, ולא נידוך בו המלח – מותר למלוח בו בשר בפסח, משום דאינו מפליט בצונן ביבש. ואף שנתבאר ביורה דעה סוף סימן צה דלכתחילה אין ליתן לתוך חלב מלח הנתון בקערה של בשר, מכל מקום במדוכה מותר גם לכתחילה. וכל שכן במדוכות שלנו, שאין רגילין להשתמש בהם חמץ כלל. ומכל מקום אם נדוך בהם המלח – אסור להשתמש בזה המלח בפסח, שמפני דוחקא דהדכה – בלע קצת חמץ (שם סעיף קטן לב). ואם נדוך קודם הפסח – יש להתיר במדוכות שלנו שאין בהם אלא חשש משהו, ונתבטל קודם הפסח (ח"י סעיף קטן לח). ולכתחילה אסור גם קודם הפסח לדוך בו מלח על פסח. וכן המנהג הפשוט, ואין לשנות.

בוסר, והיינו ענבים או שארי פירות שלא נתבשלו, שיש בהן קיוהא, שדכין קודם הפסח במדוכות מחומצות – מותר לאכלן בפסח, משום דאינו מפליט בצונן ביבש. והמדוכות יהיו נקיות. ואף דבוסר הוה כדבר חריף, מכל מקום לעניין להפליט ובמדוכה ששימוש חמץ הוא מעט, וקודם הפסח אין בהם רק חשש משהו, ונתבטל קודם הפסח. וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ז דאפילו אם נעשה תוך הפסח – אינו אסור אם היה הכלי נקי. עד כאן לשונו. ותימא: דהא באמת משמע בפוסקים דבוסר הוה דבר חריף. ונהי דעל קודם הפסח יש להקל, אבל בפסח עצמו דאיכא חריפות ודוחקא דסכינא – איך אפשר להתיר? ואפילו בלא חריפות, וודאי על ידי דוחקא דסכינא והוא לח קצת – מפליט מעט. וצריך עיון גדול. (המגן אברהם סעיף קטן לג אוסר אף בקודם הפסח. והח"י מתיר, וכן המק"ח. אבל בפסח עצמו הוי דבר תימא. ומדברי הט"ז סעיף קטן יג נראה שלא היה כתוב לפניו בשולחן ערוך דאפילו תוך הפסח אינו אסור, עיין שם. וכן עיקר לדינא. ודייק ותמצא קל.)

ובוסר שחתכוהו בסכין של חמץ תוך הפסח – אסור, דסתם סכין אינו מקונח, ויש לחוש לחמץ הדבוק עליו. ומכל מקום אם נתערב ממנו בתבשיל, פסק רבינו הרמ"א שם דאין להחמיר ולאסור מספק, דסבירא ליה דבוסר אינו חריף. ואף על גב דעל כל פנים משהו מיהא איכא, כיון דאינו מקונח סבירא ליה דזהו לענין שמנונית דנדבק בהסכין. אבל חמץ אינו נדבק, והוה כמקונח לענין זה דתערובות. ומכל מקום צריך עיון למעשה, דעל כל פנים משהו איכא (מגן אברהם סעיף קטן לז). ועוד: דחזינן דגם פת נדבק בסכין. ועוד: דרבים תופסין דבוסר הוי דבר חריף, ואפילו בנחתך קודם הפסח, ואפילו בסכין נקי צריך עיון. אמנם קודם הפסח בסכין נקי – יש להקל, כמו שכתבתי בסעיף הקודם. אך תוך הפסח אין להקל כלל לפי דעת גדולי אחרונים.

ובדברים שוודאי אינם חריפים שנחתכו בסכין של חמץ בפסח ואינו מקונח, אפילו הוא בן יומו – מותר לאכלו בפסח על ידי שידיחנו יפה יפה במקום החתך, וגם יגרר מעט במקום החתך. ואם היה מקונח – מותר גם בלא הדחה. דאף על גב דאיכא דוחקא דסכינא, מכל מקום אינו מפליט בדבר יבש. ואם מה שחתך הוה לח קצת – יש להצריך הדחה. ואם הדבר חריף, כמו צנון ובצל ותמכא וכיוצא בהם – יש לאסור אפילו נחתך קודם הפסח, ואפילו אינו בן יומו, ואפילו מקונח, דחריפות ודוחקא דסכינא וודאי מפליט (הגר"ז סעיף נט). ומכל מקום יש להקל בשעת הדחק בחתכו קודם הפסח, כמו שכתבתי בבוסר, משום דעל כל פנים לא הוי רק משהו, וכבר נתבטל. ובפסח עצמו לעולם אסור.

וכל זה הוא בסכין של בעל הבית בביתו כשחתך בו בפסח, שהוא אקראי בעלמא. אבל דבר שנחתך בסכין של חמץ בקביעות ביד אינו יהודי חנוני, כגון חתיכות דגים שקורין לאקסי"ן, או שארי מיני דגים שמוכרים בפסח; וישראלים קונים מהם, כגון שאינם מלוחים, דמלוחים בלאו הכי אסור לקנות מהם בפסח מפני המלח; אלא אפילו אינם מלוחים, אם החנוני חותכם בסכינו שחותך בו גם פת – יש להחמיר שלא לאכול אפילו על ידי הדחה. אבל כשחתכוהו קודם הפסח – אין להחמיר, ומותר לאכלו על ידי הדחה (הגר"ז). וכן אם יש לו סכין מיוחד לזה – מותר אפילו בפסח.

כתב רבינו הבית יוסף בסעיף ח: זיתים שנזהרו לחתכם בסכין חדשה, אפילו לא נזהרו לכבשם בקדירה חדשה, אם אינה בת יומא – מותרת לכולי עלמא. עד כאן לשונו, כלומר: דזיתים וודאי דבר חריף הם. ואם חתכן בסכין ישן, אפילו אינו בן יומו – אסורים אפילו נחתכו קודם הפסח. ואף על גב דבכל הזיתים יש ששים כנגד הסכין ונתבטל קודם פסח, כמו בצלים שנחתכו בסכין של איסור ביורה דעה סימן צו – לא דמי. דהתם הבצלים נתבשלו ברוטב, ונתבלבל הטעם בכולו, ובכולו הא יש ששים נגד הסכין. אבל כאן כל חתיכה קטנה עומדת בפני עצמה, וכל אחת בלעה מן הסכין מעט, ובכל אחת ליכא ששים נגד הבלוע. ולכן אין הצירוף מועיל (ט"ז סעיף קטן יד, ומגן אברהם סעיף קטן לח). ולכן לא דמי גם לבוסר שבמדוכה, דהדיכה מערבת כולם יחד. ואם באמת אחר החתיכה כבשן כולן במים קודם הפסח – מותרים, לפי שהמים מוליך הפליטות מזה לזה, ונעשים כאחת, והוה כבצלים. ועיין בסעיף הבא.

אמנם אם חתכן בסכין חדשה, רק כבשן בקדירה של חמץ קודם הפסח, ואין הקדירה בת יומא – מותרת. ואף על גב דבדבר חריף הוה אינה בת יומא כבת יומא, מכל מקום כיון שכבושים במים – המים מבטלין החריפות (טור), והוה נותן טעם לפגם קודם הפסח ומותר. אבל בפסח עצמו אסור. ודע דזה שכתבנו בסעיף הקודם דאם אחר שחתכן בסכין חמץ כבשן במים קודם הפסח דמותרים, יש חולקין על זה. וסבירא להו דרק אם בשלן מותרים, דהבישול מוליך הטעם בכולן, ולא הכבישה (ט"ז שם). ויש מי שאוסר אפילו אם בשלן (מגן אברהם שם), ורק המים מותרים, בין בכבישה בין בבישול, דבהמים וודאי נתבלבל הפליטות, ובטלו בששים. ויש להקל כסברא ראשונה (הגר"ז), דגם הכבישה היא חומרא יתירה, דלמה לא יוליך הטעם מזה לזה כשהם כבושים במים? אלא שכן מבואר מדברי הטור, עיין שם. ודיינו להחמיר בכבישה ולא בבישול.

כשם שחמץ קודם הפסח בטל בששים, כמו כן אחר הפסח בטל בששים. ובין החמץ שנתערב קודם פסח ונשתהה עד לאחר הפסח, ובענין שלא עבר ב"בל יראה" על פי הפרטים שנתבארו בסימן תמב סעיף יב. ואף על פי שמדרבנן היה חייב לבערו כמו שכתבתי שם סעיף טז, מכל מקום כיון דמן התורה לא עבר – מותר לאחר הפסח. והסכימו הגדולים שמותר לכתחילה לערב קודם הפסח, ולהשהותו עד לאחר הפסח, כיון שאינו עובר ב"בל יראה" (מגן אברהם סעיף קטן מב, וט"ז סעיף קטן יז, וח"י סעיף קטן מז). ואין זה כמבטל איסור לכתחילה, כיון שעדיין אין כאן איסור. אבל בפסח עצמו, או לאחר הפסח – פשיטא שאסור לערב. ומכל מקום אם נתערב בפסח בששים, ועבר ושהה אפילו במזיד, אם רק לא עבר ב"בל יראה", כגון פחות מכזית או נוקשה – מותר לאחר הפסח (שם). וכן אם ביטל חמצו, וגם לאחר הפסח כשנתערב בטל בששים, אף על פי שעבר ב"בל יראה" ודינו כתוך הפסח. אבל אם עירב במזיד בפסח או לאחר הפסח – אינו בטל כלל. ודווקא כשנתערב בשוגג והשהה במזיד התרנו, אבל לא בנתערב במזיד.

והרבה פוסקים סוברים דלאחר הפסח כשנתערב – אינו צריך ששים, ובטל ברוב. והכי משמע להדיא בגמרא (ל א) שאומר דרבי שמעון קנסא קניס שיהא חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה. וכי קניס, הני מילי בעיניה, אבל על ידי תערובות לא, עיין שם. והקנס הוא משום דעבר ב"בל יראה". אלמא דכל שאינו בעיניה – מותר. ואם כן כשיש רוב נגד החמץ – מותר אפילו באכילה. ואפילו בלח בלח די ברוב, דאילו יבש ביבש – וודאי גם לדעה ראשונה סגי בביטול ברוב, דלא עדיף משארי איסורים. ואף על פי שבפסח עצמו החמרנו גם ביבש ביבש, מכל מקום לאחר הפסח – וודאי בטל ברוב. ורבינו הרמ"א בסעיף יא כתב דבפחות מששים – סגי ליה בהשלכת הנאת האיסור לים המלח. עד כאן לשונו. ומשמע מדבריו דזהו אפילו לדעה ראשונה שמצרכת ששים, שהרי על דעה זו קאי (וכן הוא בהגר"ז סעיף סא). וכשיש ששים – אינו צריך כלום. ולדעה אחרונה בביטול ברוב סגי, ואינו צריך כלום. ובהפסד מרובה או שעת הדחק יש לסמוך על דעת המקילין, כי כן עיקר (הגר"ז). וכל זה אחר הפסח. אבל קודם הפסח – לכל הדעות צריך ששים. וכבר נתבאר שרשאי לבטל קודם הפסח בששים. ולכן כשיש חטים מחומצים – יכול להוסיף עליהם עד ששים, וכן המנהג הפשוט (וכן הסכים המגן אברהם בסעיף קטן מה).

אבל עיסה שנתחמצה בשמרי שכר שעבר עליו הפסח – אסור כל העיסה בהנאה אפילו יש ששים. דדבר המעמיד – אפילו באלף לא בטיל. ואינו מועיל לזה לא השלכת דמי האיסור לים המלח, ולא למוכרה לאינו יהודי לבד דמי האיסור, משום דחזינן לעיסה כולה כאילו היא שמרים. וכן אם העמיד גבינות בחומץ חמץ שעבר עליו הפסח, או שהעמיד מי דבש שקורין מע"ד בשמרי שכר שעבר עליו הפסח. ויש חולקין בזה, וסבירא להו דמהני השלכת דמי האיסור לים המלח אף לדבר המעמיד, וכן למכור לאינו יהודי חוץ מדמי איסור שבו. ובמקום הפסד מרובה יש לסמוך על דבריהם (הגר"ז סעיף סב, וכן כתב הח"י בסימן תמב). ואם נתחמצה גם בשמרי היתר זה וזה גורם מותר.

ודע דבכל זה אין חילוק בין ביטל חמצו בארבעה עשר, ובין לא ביטל. דבמקום שאנו מתירים לו על ידי תערובות – מותר אפילו בלא ביטול, כדפירש הש"ס דהלכה כרבי שמעון דחמץ שעבר עליו הפסח אינו בלאו, אלא שאסור בהנאה מטעם קנס שקנסוהו, הואיל ועבר ב"בל יראה". ולא קנסו בתערובת, כמו שכתבתי. ובמקום שאסרו – אסרו אפילו כשביטל את החמץ ולא עבר ב"בל יראה", הואיל ולא ביער את החמץ. ואפילו היה שוגג או אנוס. וטעם הדבר יתבאר בסייעתא דשמיא בסימן תמח על פי הירושלמי.

חמץ נוקשה, אפילו בעיניה שלא על ידי תערובת – אינו אסור בהנאה אחר הפסח, מפני שלא עבר על זה ב"בל יראה". וגם באכילה מותר, אלא שחמץ נוקשה אינו ראוי לאכילה (מגן אברהם סעיף קטן מו). ואף על פי שאמרנו דאפילו כשביטל החמץ אינו מועיל, והרי גם שם לא עבר ב"בל יראה", אך אין זה דמיון. דבשם יש בעיקר החמץ "בל יראה", ולכן קנסוה בכל גווני. מה שאין כן נוקשה, שאינו לעולם ב"בל יראה". וכתב רבינו הרמ"א סוף |סימן זה דיש נמנעין מלשחוק בקארטי"ן בפסח על השולחן, דחוששין שמא יפול מחמץ נוקשה שלהם לתוך המאכל. עד כאן לשונו. וכתב רבינו הבית יוסף בסעיף יב דהפידיאו"ש – חמץ גמור הן, ואסורים בהנאה אחר הפסח. עד כאן לשונו, ולא ידענו מה זה.