אם אשה יכולה לערב

איתא בגמרא: (עירובין פ'.): אחד מבני מבוי שרגיל להשתתף עם בני מבוי ולא נשתתף, כלומר שאינו רוצה להשתתף, בני המבוי נכנסין לתוך ביתו ונוטלין ממנו שיתופו בעל כרחו. וממילא דהוא הדין אחד מבני החצר שרגיל להתערב עם בני החצר ואינו רוצה - באין בני החצר ונוטלין ממנו עירובו בעל כורחו. וכתבו התוספות (ד"ה 'רגיל') והרא"ש, דעל כל פנים דעת אשתו בעינן, כמו שאמרו שם "אשתו של אדם מערבת שלא מדעתו", ושלא מדעתו היינו אפילו כשמיחה בה. אבל שלא מדעת אשתו - ודאי דאינו מועיל. וטעמם, דאיך יועיל עירובו של אדם בעל כורחו, כיון דעיקר טעם העירוב הוא דהוי (כאילו) [כאלו] כולן דרין בה, והרי הוא אינו רוצה לדור שם. אבל כשדעת אשתו יש בזה, או אחד מבני הבית כמו שיתבאר - הרי יש אחד מבית זה שדר שם. ולא חיישינן במה שהוא אינו רוצה, כיון דעל כל פנים הבית הזה (כלול) [כלולה] בהעירוב עם בן אדם משם.

אבל הרי"ף והרמב"ם אינם מפרשים כן וזה לשון הרמב"ם ריש פרק ה' מעירובין: "אחד מבני המבוי שרגיל להשתתף עם בני המבוי ולא נשתתף - בני המבוי באין לתוך ביתו ונוטלין ממנו שיתוף בעל כורחו. ואחד מבני המבוי שאינו רוצה כלל להשתתף עם בני המבוי - כופין אותו להשתתף עמהן" עכ"ל. וביאורו כן הוא: כשהוא רגיל - יכולים ליקח בעצמם משלו חלק שיתופו. אבל כשאינו רגיל - אין יכולין בעצמם לעשות כן, אלא כופין אותו על פי בית דין שיתן חלק. (מ"מ) ודין השני הוא מירושלמי, (סוף פרק ז') כן כתב המ"מ ורבינו הב"י בש"ע סוף סעיף י"א.

ותמיהני, דבירושלמי מפורש להיפך, וזה לשון הירושלמי: (שם ובסוף פרק קמא דבבא בתרא) "מערבין לאדם בעל כורחו". ובבא בתרא (פרק א' הלכה ז') הלשון: "מי שאינו רוצה לערב - נכנסין לביתו ומערבין לו בעל כורחו". ופריך מברייתא, דדוקא כשאינו ממאן בפירוש, אבל ממאן - אין נוטלין בעל כורחו. ומתרץ, דהך 'ממאן' הכונה שהוא צדוקי ואינו מודה בעירוב. אבל כשממאן מתוך הכילות - נוטלין בעל כורחו, ע"ש שהגירסא בבבא בתרא מיושרת ובעירובין יש טעות הדפוס. והנה מירושלמי זה ראיה ברורה לשיטת הרי"ף והרמב"ם, דאין צריך דעת אשתו, שהרי בירושלמי לא נזכר זה כלל. מיהו על כל פנים שמעינן דאין הכפייה על פי בית דין, אלא שהם בעצמם נוטלין. (והפ"מ שם במה"פ רוצה לפרש כונה זו בהרמב"ם בסוף דבריו המיותרין, דכונתו דוקא כשאינו רוצה, מפני שהוא צר עין. אבל אם הוא צדוקי - אינו עירוב ע"ש. ותמיהני, דהעיקר חסר, ומאי קמ"ל)

ולכן נראה לי דכונת הרמב"ם כן הוא, דלפי שלשון הש"ס משמע דדוקא כשהיה רגיל להשתתף נוטלין בעל כורחו, אבל לא רגיל - לא. ויש שגורסים בגמרא להדיא 'רגיל - אין, שאינו רגיל - לא', אבל הרמב"ם לא גריס לה. (כמ"ש בכ"מ ע"ש)וכן מוכח ממאי דמסייע ליה מברייתא, דכופין אותו לעשות לחי וקורה למבוי ע"ש, והא הכא אינו רגיל. וכן בירושלמי אומר סתם, מערבין לאדם בעל כורחו, ואינו אומר רגיל דוקא. והסברא נמי כן הוא, דכיון דאוסר עליהם - מה לי רגיל מה לי אינו רגיל, ותירוץ הש"ס על הסיוע דלחי וקורה הוי רק דיחוי בעלמא, כדרך הש"ס. וראיה, דגם בירושלמי הביא ראיה מברייתא דלחי וקורה, ולא דחי לה. ולכן באמת פסק הרמב"ם דאין חילוק בין רגיל לאינו רגיל, וזה שאומר 'רגיל' - לאו דוקא, ואורחא דמילתא קאמר. וזהו דקמ"ל הרמב"ם, אחר שהעתיק דין הגמרא ברגיל, אומר דגם כן אחד מבני המבוי שאינו רוצה להשתתף כלל, אף שלא היה רגיל - גם כן כופין אותו בני המבוי. ובזה לא שייך לומר 'נכנסים לביתו ונוטלין', דזה טוב על פעם אחד כשנתעקש, ולא לעולם. ולכן כופין אותו באיזה מיני כפיות, עד שיתן תמיד חלק בשיתוף. ואם ירצו ליכנס בכל פעם לביתו ליטול - יכולים לעשות, ומי ימחה בידם. וכל זה הוא במבוי שאוסר עליהם, כגון שאין לו פתח למבוי אחר, והדין הזה ביאר הרמב"ם לקמן, ובכהני גווני סבירא ליה דאין כופין אפילו ברגיל, כמבואר מדבריו שם ע"ש.

ונמצא דשיטת הרי"ף והרמב"ם הפוכה לגמרי משיטת התוספות והרא"ש, דלתוספות ורא"ש הם בעצמם אין יכולין ליטול, אפילו ברגיל ואוסר עליהם, אלא מדעת אשתו או אחד מבני הבית. ולהרי"ף והרמב"ם, אף באינו רגיל, אם רק אוסר עליהם - יכולים ליטול מעצמם, או לדעת המגיד משנה ורבינו הב"י - על ידי בית דין. ובאינו אוסר עליהם הוי להיפך, התוספות והרא"ש לקולא, דלדעתם ברגיל גם כשאינו אוסר יכולים ליטול על ידי אשתו. ולהרי"ף והרמב"ם באינו אוסר כלל - כלל לא, דאפילו ברגיל אין יכולים לכופו, דלדבריהם אין מעלה ברגיל כלל, כמבואר מהרמב"ם ומהירושלמי שהבאנו.

וכן בדין אשתו הפוכה סברת הרמב"ם מדברי התוספות והרא"ש, דלדבריהם הדין כן, דאשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו, ואפילו מוחה בה שלא לערב, ואפילו אינו רגיל לערב עמהם. והני מילי כשאוסר עליהם, כגון שאין הבית פתוח אלא לאותו חצר. אבל אם הוא פתוח לשני חצרות, באחת רגיל לצאת ולבא תמיד, שאוסר עליהם, ובאחת אינו רגיל לצאת ולבא. ולכן בהרגיל שאוסר - מערבת שלא לדעתו, אפילו אינו רגיל לערב עמהם. ובזה שאינו רגיל לצאת ולבא נמי, אף על פי שאינו אוסר, אם רגיל לערב עמהם - מערבת שלא לדעתו. אבל אם אינו אוסר, וגם אינו רגיל לערב עמהם - אינה מערבת שלא מדעתו. והיינו כשמוחה בה, אבל כל זמן שלא מיחה בה בפירוש, אפילו אינו רגיל לערב עמהם ואינו אוסר - מערבת שלא בידיעתו, דמסתמא ניחא ליה.

ולדעת הרמב"ם אין לאשה שום כח כשמוחה בה, ורק כל זמן שאינו מוחה - בזה יד אשה כיד בעלה, כדברי התוספות והרא"ש. אבל כשמוחה בה - אין להן רשות ליתן אפילו באוסר ורגיל, אלא הם עצמם (נוטלין) [נוטלי] ממנו בעל כורחו. וזה לשון הרמב"ם שם: "אשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו, והוא שלא יאסרו על שכיניו. אבל אם אוסר - אינה מערבת עליו ולא משתפת עליו אלא מדעתו. כיצד אוסר - כגון שאמר 'איני מערב עמכם' או 'איני משתתף עמכם'" עכ"ל. הרי להדיא דלהרמב"ם גרע כח אשתו מכחם, דכחם גדול מכחה, מפני שהיא אין לה רשות לעשות נגד רצון בעלה, ולהתוספות ורא"ש להיפך.

ואפילו לדעת התוספות והרא"ש, אין לה רשות רק ליתן חלקו בהעירוב או בהשיתוף. אבל אינה יכולה לזכות משלו לאחרים שלא בידיעתו, אף כשלא מיחה בה. ויראה לי, דאם הוא רגיל תמיד לזכות לאחרים - גם היא יכולה לעשות כן מן הסתם, כשלא מיחה בה, וכן ממזונותיה יכולה לזכות. (מג"א סק"א)

וכן אם אין הבעל ואשתו בעיר, אם אין הבית פתוח רק לחצר זה ואוסר עליו - יכולים בני הבית לערב שלא בידיעתו. וכן אפילו היה פתוח לשתי חצרות, ורגיל באחת - יכולים ליתן חלקו בהעירוב. אבל אם אינו רגיל ואינו אוסר - אין להם רשות ליתן שלא בידיעת הבעלים, ובזה גריעי מאשה. ובכל ענין אין רשות לבני החצר ליקח בעל כורחו, להתוספות והרא"ש. וכתב רבינו הרמ"א: "מי שאינו רגיל לערב ועירב עם בני חצר, וחזר מעירובו - צריך לחזור ולזכות. אבל אם רגיל לערב - הוי עירוב בעל כרחו" עכ"ל, כלומר כשחזר קודם השבת. ונראה לי דזהו אפילו להתוספות והרא"ש הוי עירוב בעל כורחו, כשרגיל לערב, כיון שכבר מסר העירוב, וכן הוא כונתו. והיינו שמסר על הרבה שבתות ואחר כך חזר בו, וממילא דנתבטל העירוב, שהרי הם לא קנאוהו לעצמם אלא לעירוב, ובחזירתו בטל. (ומג"א סק"ה נראה דתפס שהוא צריך ליתן עדיין העירוב, ומפני כן הקשה מרא"ש ריש פרק הדר, שממנו מקור דין זה, אהך דרא"ש פרק חלון, שהם הדינים הקודמים ע"ש, ולא קרב זה אל זה, וכמ"ש. וגם מ"ש בסק"ד אהך דבני חצר לשיטת היש אומרים שהוא הרמב"ם, דהוא הדין אשתו ע"ש. וגם זה תמוה, דברמב"ם מפורש דאשתו לא, וכמ"ש ודו"ק).