דיני גזוזטרא ובית הכסא

שנו חכמים במשנה דעירובין: (פ"ז:)"גזוזטרא שהיא למעלה מן המים - אין ממלאין הימנה בשבת, אלא אם כן עשו לה מחיצה גבוה י' טפחים, בין מלמעלה בין מלמטה."והכי פירושו - דהנה ימים ונהרות כרמלית הם, כמ"ש בסימן שמ"ה, וממילא דאסור למלאות מים מהנהר העוברת אצל כותל בית, ויש חלון בהכותל, ולהכניס המים להבית דרך החלון, דמטלטל מכרמלית לרשות היחיד. ויש שבולט מן הכותל אצל החלון גזוזטרא, שהוא דף או בנין בולט על פני המים. ואם לא היתה אצל חלון, היתה גם היא כרמלית (מג"א סק"א) אם היא רחבה ד', ומותר לטלטל ממנה להמים, וכל שכן אם אינה רחבה ד', דהוה מקום פטור. אמנם עתה, כשהיא אצל החלון ומשתמשים מהחלון עליה - הרי היא כחורי רשות היחיד, דדינה כרשות היחיד, ואסור לטלטל מתוכה למים וממים לתוכה. וכל שכן אם היא בעצמה גבוה י' ורחב ד', דהוה בעצמה רשות היחיד. אך על פי רוב, אין הגזוזטרא גבוה י' טפחים, ואינה רשות היחיד אלא מפני החלון.

ואמרו חכמים, כיצד יעשה להתירה לשאוב מים ממנה, ולהכניסן לתוך הבית דרך החלון - (ציוו) [צוו] לעשות מחיצה גבוה י' סביב הגזוזטרא, או לעשות נקב בהגזוזטרא ד' על ד', דפחות מזה אינו מועיל, דכל מחיצה שהיא לפחות מד' טפחים אורך ורוחב - לאו שמה מחיצה. והטעם פשוט, דמחיצה צריך להיות לרשות, ופחות מד' הוה מקום פטור, ומרגלא בפומייהו דהפוסקים, דאין מחיצה לפחות מד', וממילא כשיעשו מחיצה כזו גבוה י' ורחב ד', תהיה כולה רשות היחיד, גם המים שכנגד המחיצה, ומותר לטלטל מתוכה ולשאוב מים דרך הגזוזטרא לבית דרך החלון, דמרשות היחיד לרשות היחיד קא מטלטל.

ואם תשאל, ואיך יהיו המים שתחת המחיצה רשות היחיד, הא כל מחיצות שאין מגיעות לארץ ג' טפחים, הווה ליה מחיצה שגדיים בוקעים בה, ולאו שמה מחיצה, וכל שכן כאן, שהמחיצה תהיה הרבה גבוה מן המים. אמנם באמת, בדבר זה אמרו חז"ל (שם פ"ו:): "קל הוא שהקילו חכמים במים, שתהא מחיצה תלויה מתרת", דלפי שאי אפשר לעשות מחיצה עד הארץ תחת המים, הקילו שתהיה רק מחיצה בגובה י' טפחים, ואפילו המחיצה תלויה באויר, דכיון דכרמלית הוא דרבנן, הם אמרו והם אמרו - הם אמרו לאסור הטלטול מכרמלית לרשות היחיד, והם אמרו להתיר על ידי מחיצה תלויה.

וזהו ששנינו במשנתינו - "בין מלמעלה בין מלמטה", ופירש רש"י - 'למעלה ממש' - למעלה מן נקב הגזוזטרא, 'ולמטה' - למטה מן נקב הגזוזטרא. וטעמו פשוט, דהא אפילו אם תעשנה למטה גם כן היא רחוקה מן המים, אלא אמרינן 'גוד אחית מחיצתא', וחזינן (כאילו) [כאלו] המחיצה מגעת עד סוף המים. אם כן, גם אם נעשנה על הגזוזטרא מה בכך, והרי בכהני גווני נוכל גם כן לומר 'גוד אחית מחיצתא', כיון שהתרנו מחיצה תלויה במים. אבל הרמב"ם לא פירש כן, אלא 'מלמעלה' - היא תחת הגזוזטרא כלפירוש רש"י 'למטה', 'ולמטה' - פירושו למטה על המים כנגד נקב הגזוזטרא, ואמרינן 'גוד אסיק מחיצתא' (וכאילו) [וכאלו] המחיצות עולין עד הגזוזטרא, והטור והש"ע כתבו כרש"י ע"ש.

וכתבו עוד, דכיון שעשו מחיצה - מותרים גם לשפוך ממנה, כלומר לשפוך השופכין של הבית אל נקב הגזוזטרא. ויש בזה רבותא יותר ממילוי המים, דהרי השופכין הנשפכין בכח, ונופלין במים שכנגד הגזוזטרא, הרי בעל כורחו יצאו להלן על פני המים רחוק ממקום הגזוזטרא, ומכל מקום אין זה כשופך מרשות היחיד לכרמלית, שהרי אינו שופך להדיא להכרמלית, אלא לרשות היחיד ורק על ידי כחו יוצאים לכרמלית, וכחו בכרמלית לא גזרו. (שבת ק':)ויש שכתבו, דאף על פי שהוא סמוך לרקק, שהוא רשות הרבים - מותר, כיון שאין כונתו להוציא. (מג"א סק"ד וא"ר סק"ב ות"ש סק"ד)ואמת שכן משמע מרש"י ותוס' עירובין, (פ"ח. ד"ה 'התם' ותוס' ד"ה 'הני') אבל אינו מובן מאי מהני מה שאין כונתו להוציא, הא פסיק רישא היא. ובהכרח צריך לומר, דלא הוי פסיק רישא, שיכול להיות שלא יצאו. אבל מדברי הרמב"ם בפרק ט"ו דין ט"ו שביאר דין זה, מבואר להדיא כדברינו, שכתב: "וכשם שממלאין כך שופכין, שהרי על הכרמלית הן שופכין" עכ"ל. וכתב המגיד משנה, משום דכחו בכרמלית לא גזרו, וכן כתב הריטב"א בעירובין שם בשם רבותיו ע"ש.

ויש לשאול בעיקר דין זה שאלה גדולה, ואיך אנו אומרים שהמים שכנגד הגזוזטרא הוויין רשות היחיד, והרי אלו המים שתחת הגזוזטרא מחוברים אל המים שלהלאה מן הגזוזטרא, שהם כרמלית, ומתערבים ממש זה בזה בלי שום הפרש ביניהם, והרי המים שתחת הגזוזטרא פרוצים (במלואם) [במילואם] לכרמלית, והיינו המים שלהלן מן הגזוזטרא, ופרוץ (במלואם) [במילואם] למקום האסור. והתשובה על זה, דגם זה הוא מהקולות שהקילו חכמים במים, לבלי לחוש לתערובתן ולא להפסק מחיצתן, ודיו במה דאמרינן 'גוד אחית מחיצתא', והוה (כאילו) [כאלו] המחיצה יורדת עד התהום. וטעמו של דבר נראה לי, משום דאפילו נעשה מחיצה של ברזל עד הקרקע שתחת המים, אי אפשר שלא יכנסו המים מתחתיה. (רש"י עירובין מ"ח. ד"ה 'מחיצה')ולפי זה, אי אפשר כלל להפליג בין מים למים שלא יתערבו זה בזה, ולכן די במחיצת עשרה איך שהיא. (ועיין תוס' עירובין י"ב: ד"ה 'הכא', וזהו ששנינו בתוספתא דעירובין סוף פרק ו': "גזוזטרא… אלא אם כן עשו לה מחיצה י' טפחים למטה מן המים, אף על פי שהמים צפין על גבה וכו'" ע"ש, וחולקת על המשנה. מיהו, הבאנוה לענין תערובת מים, דלא חיישינן, וזהו יסוד בכל דיני מחיצות מים).

ולהולכי ספינות הקילו עוד יותר, והיינו דהא הספינה היא רשות היחיד, שגבוה י' ורחבה ד', והים והנהר כרמלית. ואם נאמר לו לעשות מחיצה כבגזוזטרא, הוא מן הנמנעות, שאינו יכול לעשות שם מה שעושה בביתו, ולכן אמרו חכמים (שבת ק':) - דעושה מקום ארבעה וממלא, כלומר שמחבר להספינה מבחוץ דף של ד' על ד' ועושה בו נקב, וממלא דרך שם. ואין צריך לעשות לו מחיצות, אלא אמרין 'כוף הצדדים וגוד אחית מחיצתא', כלומר דחזינן (כאילו) [כאלו] הצדדים נכופו למחיצות, וגם 'גוד אחית' וזה לשון הרמב"ם סוף פרק ט"ו: "לא ימלא אדם מים מן הים והוא בתוך הספינה, אלא אם כן עשה מקום ד' על ד' יוצא מן הספינה על הים" עכ"ל. ורבינו הב"י, הוסיף לשון 'כוף וגוד' ע"ש.

ולעניות דעתי אין לשון זה בדקדוק, דאם נצטרך לומר 'כוף וגוד' הרי בעינן שהדף תהיה גדולה באורך ורוחב עד שתהיה ראויה לכופה מכל הצדדים י' טפחים למחיצות וד' על ד' באמצע, וצריכה להיות כ"ד טפחים על כ"ד טפחים - כ' טפחים לשני צדדים לענין 'כוף', וד' באמצע. ובאמת כן איתא בעירובין שם, בהך דגזוזטרא, דרבי חנניא בן עקביא פליג וסבירא ליה דלא בעינן מחיצות אלא אמרינן 'כוף וגוד'. ואומר גזוזטרא שיש בה ד' אמות על ד' אמות - חוקק בה ד' על ד' וממלא, ע"ש. וד' אמות הם כ"ד טפחים, והרי כאן לא מצרכינן רק דף של ד' טפחים על ד' טפחים. ובאמת שום אחד מהפוסקים לא הזכירו בזה לשון 'כוף', מפני שהקילו חכמים בזה, וזהו שאמרנו שלשון 'כוף' אינו בדקדוק, ולאו דווקא הוא.

האמנם זהו שיטת הרמב"ם, אבל הטור כתב: "וכן ההולך בספינה, אינו יכול למלאות אלא אם כן יעשה דף ד' על ד', ומקיפו מחיצות ועושה בו נקב וממלא דרך שם" עכ"ל. וזהו דרך רש"י ותוס' שם בשבת, אלא שרש"י לא הצריך מחיצות עשרה. וזה לשון רש"י שם: "מקום ארבעה - חלל ד' מוקף מחיצות קטנות, ומחיצה תלויה מתרת במים" עכ"ל. מוכח מלשונו, דדי במחיצות קטנות שיהיה רק זכר של מחיצות. וכלשון הזה כתב שם הר"ן בשם הגאון וזה לשונו: "דהאי מקום ארבעה, היינו שחוקקים אותו סביב החקק כעין מחיצה, כמין סל שנפחתו שוליו, וממלאין דרך אותו נקב, דאמרינן 'גוד אחית' בהני מחיצות, אף על גב דלא הוי עשרה" עכ"ל. ורבותינו בעלי התוס' שם כתבו, שצריך מחיצות י' ע"ש, וכן כתב הרא"ש שם, וזהו דעת הטור. ופלא על רבותינו בעלי הש"ע, שלא הביאו כלל דיעות אלו, דנהי דזהו מילתא דרבנן, מכל מקום כיון שרוב רבותינו חולקים על הרמב"ם, הווה ליה למיפסק כוותייהו ולכל הפחות להביא דעתם, וצ"ע.

כל זה הוא אם הספינה הולכת בעומק עד שלא נשאר מהמים עד ראש הדופן י' טפחים, דהוה אויר כרמלית. אבל אם נשאר י' טפחים, ונמצא דהדלי ילך למעלה מי', דהוה מקום פטור, דכבר נתבאר דאויר כרמלית אינו תופס יותר מי' - אין צריך מדינא שום תקון, שהרי ממלא מכרמלית לרשות היחיד דרך מקום פטור. אמנם לעיל בסימן שמ"ו סעיף ח' בארנו, דאפילו בעומד על המקום פטור יש שסוברים שאסור לטלטל מרשות לרשות, אפילו ברשויות דרבנן ע"ש, וכל שכן אם עומד בהספינה ומטלטל מהים, שהוא כרמלית, להספינה שהיא רשות היחיד. וזהו שאמרו חכמים בשבת שם - דמוציא זיז כל שהוא וממלא, כלומר דהזיז עושה להיכר בעלמא, ועל ידי זה התירו לו למלאות מן המים להספינה דרך מקום פטור, אפילו שלא במקום הזיז. והקילו בזה מפני הדוחק, שהרי אינו בביתו. ורבינו הב"י כתב: "מוציא זיז כל שהוא, ועושה בו נקב וממלא דרך שם" עכ"ל. (והשיגו) [השיגו] עליו, דברור הוא שמותר לשאוב בכל הספינה, (ט"ז סק"ה וב"ח וכן כתב המג"א בסק"ד וא"ר סק"ו ות"ש סק"ז) ואפילו אם ממלא הדלי ונושאו דרך דופן הספינה עד למעלה, ונמצא דהוה כהנחה במקום פטור דזהו היתר גמור, מכל מקום היכר זיז בעינן. (וזהו כוונת רש"י שם ועיין מג"א סק"ז ודו"ק).

והשופכין - יכול לשפוך על דופני הספינה מבחוץ והם יורדים לים, שהרי הוא שופך על הספינה והיתר גמור הוא, ומה שיורד לים זהו מכחו, וכבר נתבאר דכחו בכרמלית לא גזרו. וכן יכול לזרוק עצמות וקליפין על דופן הספינה מבחוץ, מהטעם שנתבאר. אבל לזרוק להדיא לים - אסור, אפילו דרך למעלה מי', דמרשות היחיד לכרמלית דרך מקום פטור אסור לזרוק. ודע, דספינה קטנה דכל מחיצותיה אינה גבוה י' טפחים, הוה כרמלית כשרחבה ד', ומותר לטלטל להדיא מתוכה לים או לנהר ומהם לתוכם, כיון דשניהם כרמלית, הם ודווקא בתוך ד' אמות כדין הכרמלית, ופשוט הוא. (עמג"א סק"ו)

כתב רבינו הרמ"א בסעיף א': "שני ספינות זו אצל זו - אסור לטלטל מזו לזו, אלא אם כן קשורות זו בזו, או שהם גבוהים מן המים י'. וצריכים לערב ביחד אם הם של שני בני אדם" עכ"ל. ביאור דבריו נראה לי, דהנה במשנה דשבת (ק':) תנן: "ספינות קשורות זו בזו - מטלטלין מזו לזו. אם אינם קשורות, אף על פי שמוקפות - אין מטלטלין מזו לזו."ומסיק בגמרא, דלענין עירוב הוא, דכשהם קשורים מהני עירוב, ואם נפסקו - נאסרו דבטל העירוב, דזהו כשהספינות אינם של אדם אחד. והרמב"ם כתב דין זה לענין עירוב, בסוף פרק ג' מעירובין ע"ש, ומשמע דכשהם של אדם אחד, אין נפקא מינה כלל בדין זה. (וכן מפורש ממג"א סק"ט) ואם כן אין דין זה שייך כלל בכאן, ולזה בא רבינו הרמ"א לבאר, דאפילו אם הם של אדם אחד - אסור לטלטל מזו לזו, אם אינם קשורות, אף על גב דמרשות היחיד לרשות היחיד קא מטלטל. והטעם, דשמא יפול החפץ אל המים, ומטלטל מרשות היחיד לכרמלית, ואתי לאתויי. (תוס' שם ק"א: ד"ה 'פשיטא') וגם, לפי שעשויין להתרחק זה מזה, ואויר כרמלית מפסיק ביניהם. (א"ר סק"ט בשם רי"ו ועה"ק)וזהו שאומר רבינו הרמ"א - 'שני ספינות… אסור לטלטל וכו' כלומר, אפילו הם של אדם אחד, אלא אם כן קשורות, או שהם למעלה מי', דמטלטל דרך מקום פטור. ואחר כך אומר, דצריכים עירוב אם הם של שנים, ואין העירוב מועיל רק בקשורות. (ואם נפסקו בשבת, אם אמרינן 'הואיל והותרה הותרה' - יש מחלוקת כמ"ש המ"א שם, ויתבאר בסימן שע"ד בס"ד, ואף בקשורות צריך שלא יהא ביניהם ד' טפחים).

איתא בשבת (ק"א.): 'הני ביציתא דמישן' - ספינות קטנות וקצרות מלמטה עד כחודו של סכין, אין מטלטלין בהן אלא בד'. כלומר, אפילו הן גבוהות י' ורחבן ד' מלמעלה, כיון דלמטה הן קצרות - אין מחיצותיהן מחיצות ודינן ככרמלית. ולא אמרן, אלא שאין בפחות משלשה ארבעה, כלומר דעד שיעלה ג' בגובה, אין בהרוחב ד' עדיין. אבל יש בפחות מג' ארבעה - שעד שיעלה ג' טפחים יש שם רוחב ד', לית לן בה, והוי רשות היחיד. ואי מלינהו קני ואורבני - לית לן בה, כלומר, אם נתן על מקום הקצר בפנים קנים וערבות דקות וביטלן שם, לא משגחינן על הקצר, אפילו גבוה ג' טפחים ויותר, וחשבינן מהרחב. ואם יש עד למעלה י' טפחים - הוי רשות היחיד, וזהו לפירוש רש"י. והתוס' מגמגמים בזה, דממה נפשך, דאם מפני הקצר בטל ממנו דין רשות היחיד, אם כן יהא בטל ממנו גם שם כרמלית, דהא אין כרמלית פחותה מד', ותיהוי מקום פטור, וכן הקשה הרשב"א ע"ש. והרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור והש"ע לא הביאו זה כלל, שמע מינה, דלא סבירא ליה כרש"י אלא כתוס', דהפירוש הוא ספינות עשויות חללים חללים ומליאים מים, וערומים יושבים בהם ע"ש, וזה לא שכיח אצלינו, ולכן לא היה להם צורך להביאם. אבל לפירוש רש"י, שכיח הרבה אצלינו, דהספינות הקטנות העומדות על שפתי הנהרות, המה עשויים כזה קצרות מלמטה הרבה. ולכן אם אין גבוהות י' שבהן רוחב ד' - הוי כרמלית. ואם יש גבוהות י' שרוחבן ד' - הוה רשות היחיד, ולא משגחינן בהקצר. (ואני תמה על הגר"ז סק"ז שכתב דין זה כפי פירוש רש"י, והרי התוס' וכל הפוסקים חולקים בזה, והלכה כרבים, ובפרט בדרבנן ע"ש)

בית הכסא העומד על המים והוא רשות היחיד, וכשהולך שם לנקביו נופל להדיא היציאה מרשות היחיד לכרמלית, והמחיצות של בית הכסא עצמה אינו מועיל לענין זה, דאף על גב דמחיצות אין צריך לשמה, מכל מקום הכא שאינן מחיצות גמורות אלא תלויות - לא הקילו חכמים אלא במחיצות העשויות לשם היתר זה. ולכן יעשו מחיצות עשרה סביבות בית הכסא לשם היתר זה, ונחשב המים שכנגדה גם כן רשות היחיד, ומותר לילך שם לנקבים. ואם עשה דף או קנה בפחות מג' סמוך לנקב, שתפול היציאה עליו קודם שתפול למים - אין צריך היתר, דהדף הוי כחורי רשות היחיד, ומה שנופל משם להמים הוה כחו, וכחו בכרמלית לא גזרו כמ"ש. והוא הדין אם הוא עשוי באופן זה שהיציאה נופלת על הכותל ומשם להמים - גם כן מותר מטעם שנתבאר. ובהיתר הדף שכתבנו, אפילו נשבר הדף בשבת - מותר, משום דגדול כבוד הבריות שדוחה איסור דרבנן, וכמ"ש בסימן שי"ב לענין טלטול אבנים לקינוח ע"ש.

בימים הקדמונים היו הבתי כסאות בולטים חוץ לחומת העיר, והיתה חפירה גדולה סביב העיר יותר מבית סאתים שהיא כרמלית, והיציאה נופלת שם. והנה לא מיבעיא, שאותם המחיצות של הבית הכסא עצמה אינו מועיל, שהרי גם במים אינו מועיל כמ"ש, אלא אפילו לעשות מחיצות תלויות לשם בית הכסא - גם כן אינו מועיל, שלא הותרה מחיצה תלויה אלא במים, לפיכך אסור לפנות שם בשבת. אמנם ההיתר של הדף שכתבנו מועיל גם בזה, דבכל כרמלית לא גזרו בכחו. ואם הבית הכסא הוא למעלה מעשרה - יש אומרים שאין צריך כלום, דהא מוציא מרשות היחיד לכרמלית דרך מקום פטור, ובסימן שמ"ו יש פלוגתא בזה. ויש אומרים עוד, דאם היה שם צואה מבעוד יום - מותר לגמרי כשמפנה על הצואה, דהיא מקום פטור, דלא דרסי לה רבים, ואף שנופלת אחר כך להמים - הוי כחו וכמ"ש. אך בסימן שמ"ה נתבאר דיש סוברים דאין מקום פטור בכרמלית, וכל שכן אם הצואה בתוך מחיצות הבית הכסא שהוא רשות היחיד - הכל מודים שאין מקום פטור ברשות היחיד כמ"ש שם, הלכך ליתא להך תקנתא.

וכיון שאין מקום פטור ברשות היחיד, לכן בית הכסא העומד בין שני בתים של שני אנשים ולא עירבו יחד - אסור לפנות שם, דדינו ככרמלית, וצריך לעשות שם התקון של הדף שנתבאר, דאז אם תפול היציאה על הארץ, הוי כחו בכרמלית ומותר, דחצר שאינה מעורבת לא עדיף מכרמלית. וכל זה דוקא לכתחלה, אבל בדיעבד - מותר לפנות שם, דגדול כבוד הבריות כמ"ש. והולכי ספינות נהגו לעשות צרכיהם מן המשוטה להים או להנהר, דהואיל שהמשוטה אינה גבוה עשרה, אף על פי שרחבה ד' - אינה אלא כרמלית, ומכרמלית לכרמלית קא מטלטל, ואנן סבירא ליה דמותר לטלטל ממין כרמלית זה למין כרמלית אחר, דלא כהירושלמי פרק י"א דשבת, וכמ"ש בסימן שמ"ו סעיף ט' ע"ש.

כתב רבינו הב"י בסעיף ד': "מים שאין עמוקים י' טפחים - אין להם דין מים להתיר לשפוך בהם במחיצה תלויה, וכל שכן אם יבשו המים, אף על פי שהיו שם עמוקים עשרה" עכ"ל. וגדולי האחרונים חולקים עליו מדברי התוס' בשבת, (ק: ד"ה 'עושה') דמבואר דמהני ע"ש. (ב"ח ומג"א סקט"ז)ולעניות דעתי דברי רבינו הב"י צודקים, דהתוס' לא כתבו רק בנהר או בים, דבשם ודאי מהני, גם במקום שאין עמוק י', דאי אפשר להפליג זה מזה, והרי מיד יהיה עשרה כדרך הנהרות והימים. אבל רבינו הב"י כונתו על רקק בעלמא, דכיון דאין כאן עשרה, למה נתיר מחיצה תלויה, הלא ביכולתו להעמידה עד הקרקע, מה שאין כן בימים ובנהרות. (ובזה נסתלקה גם ראיית המג"א מהך דזיז ע"ש ודו"ק).

שני גזוזטראות שממלאים מהם מים - אם הם זו למעלה מזו, אפילו גבוה הרבה זה מזה, אם הם מכוונות ממש זו כנגד זו, באופן שאין בני העליונה יכולין למלאות אלא אם כן יכנס הדלי דרך התחתונה, אם עשו שניהם מחיצות של י' טפחים - הרי שניהם רשות היחיד, ועולים עד לרקיע כדין רשות היחיד, ושניהן אסורין למלאות אלא אם כן עירבו, שכל אחת אוסרת על חבירתה. התחתונה אוסרת על העליונה, שהרי רשותה עולה עד לרקיע, ונכנסת ברשות העליונה. והעליונה אוסרת עליה, כיון שיש לה תשמיש דרך עליה בעל כורחה, ששולטת שם. ולכן, אם הם משוכים זה מזה ברוחב הכותל יותר מד' טפחים - אין להם עסק זה עם זה, וכל אחד משתמש בשלו. ואף על פי שהעליונה מושכת דרך התחתונה, מכל מקום כיון שהשימוש הוא על ידי זריקת הדלי דרך אויר של ד' טפחים, שהוא תשמיש על ידי הדחק, ובאויר אין אדם אוסר על חבירו דרך אויר של ד' טפחים, מפני שאינו תשמיש נוח, ולא נחשב כיש לו שליטת רשות בתחתונה, והתחתונה פשיטא שאין לה שייכות עם העליונה.

ואם משוכות זו מזו מעט, שאין בהמשך ד' טפחים, אין נפקא מינה בהגובה זו מזו, אם יש מזה לזה י' טפחים אם לאו. אם כל אחד עשה מחיצה לעצמו - אין אחד אוסר על חבירו, כיון שכל אחד יכול להשתמש לעצמו בלא של חבירו. ולכן אפילו משתמש בשל חבירו אין זה כלום, שהרי אפילו בחול יכול למחות בו, וכל שכן בשבת, ולכן אפילו אינו מוחה לית לן בה. ומה שהוצרכנו ליתן בסעיף הקודם, הטעם דאין אדם אוסר על חבירו דרך אויר הוא להעדפה בעלמא, ואין צריך לזה, דכל שכל אחד עשה לעצמו, ואינם זה תחת זה ממש, אין להם שייכות זה לזה כשכל אחד עשה לעצמו.

אבל אם עשו בעליונה מחיצה בשותפות, ובתחתונה לא עשו כלל - שניהם אסורים למלאות דרך הנקב שבה עד שיערבו, כיון שהמחיצה משל שניהם, והם זה לזה בתוך משך ד' טפחים, שאוסר דרך אויר כזה. ואף על פי שבגובה, גבוה העליון יותר מהתחתון בעשרה טפחים, והתחתון צריך להשתמש שם דרך זריקה למעלה ושלשול למטה כמובן, ואינו תשמיש נוח כל כך, מכל מקום אוסר כמו שיתבאר בסימן שע"ה, דרק דרך אויר ד' טפחים אינו אוסר, אבל על ידי זריקה ושלשול אוסר.

ובתחתון - פשיטא שאסורים, כיון שאין לה מחיצות. וכל שכן אם עשו לתחתון משל שניהם מחיצה ששולט עליה גם רשות העליון, דתשמישו הוא רק דרך שלשול, שהוא תשמיש נוח. וזהו כשעשו בתחתונה ולא בעליונה, אבל אם עשו גם בעליונה, אפילו כששני הגוזזטראות עשו משל שותפות, מכל מקום כיון שכל אחד יש לו מקום להשתמש בשלו - אין בכחו לאסור על חבירו. ומה שעשו בשותפות אינו כדי שיאסור עליו, אלא להקל ההוצאה, דיותר עושים בזול לשנים מלאחד, וכל אחד משתמש בשלו. וכל שכן אם כל אחד עשה לעצמו שאין להם שום שייכות זה לזה כמ"ש (כל זה מלבוש ע"ש).