דין מנין השיטין

על פי הקבלה מקדמונים, נהגו לכתוב בשל יד שבע שיטין בכל פרשה ופרשה, ובשל ראש ארבע שיטין. ואם שינה – לא פסל, כיון שבגמרא אינו מבואר זה. וגם טעם הדבר לא נגלה לנו, לכן אינו מעכב. ומכל מקום הסופר שאינו עושה כן אינו משובח, וצריך לבדוק אחריו. (ולעניות דעתי נראה הטעם: דשל יד הוא כנגד הלב, והלב הוא תחת הזמן ויש בו טוב ורע, והזמן כלול בשבעה ימים. והשל ראש הוא כנגד המוח, שבשם כולו קודש, והוה ארבע שיטין כנגד אותיות השם. וסייג לזה עיין זוהר פנחס דף רנ"ז ע"א: "פקודא שתיתאה…", עיין שם. ודייק ותמצא קל.)

ואלו הן תיבות של ראשי השיטין של יד: א) "וידבר", ב) "את היום", ג) "יוצאים", ד) "לתת", ה) "חג", ו) "ההוא", ז) "תורת". פרשה שניה: א) "והיה", ב) "רחם", ג) "בשה", ד) "לאמר", ה) "הקשה", ו) "בהמה", ז) "לאות". פרשה שלישית: א) "שמע", ב) "את", ג) "והיו", ד) "לבבך", ה) "ובלכתך", ו) "ידך", ז) "מזוזות". פרשה רביעית: א) "והיה", ב) "ובכל נפשכם", ג) "ואכלת", ד) "ה' בכם", ה) "אשר ה'", ו) "בין עיניכם", ז) "ביתך ובשעריך". וראשי שיטין של ראש: א) "וידבר", ב) "מזה", ג) "הזאת", ד) "זה". שנייה: א) "והיה", ב) "וכל פטר חמור", ג) "ממצרים מבית", ד) "כל פטר רחם הזכרים". שלישית: א) "שמע", ב) "נפשך", ג) "לבבך", ד) "על". רביעית: א) "והיה", ב) "עשב", ג) "לא תתן", ד) "את בניכם".

יש מי שכתב שהסופרים שלנו מדקדקין במנין השיטין ולא בראשי השיטין, ולא יאריך ולא יקצר האותיות מפני ראשי השיטין. אבל יכול להאריך מעט האותיות בשיטה שניה כדי לכוין סופי השיטות. ולא אסרו אלא להמשיכן כל כך בענין שיהא נראה לעין שהן גדולות מחברותיהן, ונראה הכתב כמנומר כמו שכתבתי ביורה דעה סימן רע"ג וער"ה (הגר"ז). והסופרים המומחים דמדינתינו אינם מאריכים ומקצרים האותיות. ומכוונין ראשי השיטין, דבוודאי יש לנו ליזהר בכל מה שצוו לנו הקדמונים, ולהם נגלה תעלומות חכמה.