זמן הדלקת נרות לשבת

תניא במכילתא: (יתרו פרשה ז') "זכור ושמור - זכור מלפניו ושמור מאחריו, מכאן אמרו: מוסיפין מחול על הקדש. משל לזאב שהוא טורף מלפניו ומלאחריו" עכ"ל. והכי פירושו: דדרך הזאב שאינו הורג הבהמה באמצע הגוף, אלא או מלפניה בצוארה או מלאחריה. וכשם שהזאב הורג כל הגוף בטרפו מלפניה או מלאחריה, כמו כן אם לא יוסיף מחול על הקדש מלפניה ומלאחריה - הרי זה כמחלל כל השבת, לפיכך הזהירה התורה על זה. וכהני גווני אמרינן במדרש רבה: (בראשית פרשה י') "בשר ודם שאינו יודע לא עתיו ולא רגעיו - הוא מוסיף מחול על קדש" ע"ש. וביומא (פ"א:), לעניין תוספת יום הכיפורים אמרינן: מניין דגם שבת ויום טוב צריך תוספת מחול על הקדש - ת"ל "תשבתו שבתכם", הא למדת דכל מקום שנאמר שבות, כלומר שביתה - מוסיפין מחול על הק(ו)דש. (והא דאמרינן במועד קטן ד'., "יליף שבתון מששת ימי בראשית, מה להלן היא אסורה ולפניה מותרת וכו'", כתבו התוספות שם משום דהוי פורתא ע"ש. ולדברי המדרש לא קשה כלל, שהרי בהכרח להוסיף, ושם קאי על תוספת ל' יום דשביעית. וכן הך דירושלמי ריש שביעית, מה שבת בראשית אתה מותר לעשות עד שתשקע החמה וכו' - גם כן פירושו כן ע"ש. אבל התוספות בראש השנה ט'. ד"ה 'ורבי עקיבא' לא תפסו כן, ע"ש ודו"ק)

וזהו שכתב רבינו הב"י בסעיף ב': "יש אומרים שצריך להוסיף מחול על הקדש" ע"ש. וכתב בלשון 'יש אומרים', משום דהרמב"ם והטור לא הזכירו זה רק בתוספת יום הכיפורים לעניין עינוי בלבד, כמו שכתבו בהלכות יום הכיפורים, וזה תלוי בסוגיא דיומא שם. מיהו רוב רבותינו: הבה"ג והרי"ף והרא"ש והסמ"ג והסמ"ק ויריאים והר"ן והמגיד משנה, פסקו דיש מן התורה תוספת שבת ויום טוב. אמנם לדינא נראה לי דאין נפקא מינה, דהא זהו פשיטא שמוכרח להפסיק ממלאכה קודם השקיעה מעט, דלצמצם אין כח ביד בשר ודם, כמאמר המדרש שהבאנו. ואחר השקיעה מתחיל בין השמשות, שהוא ספק סקילה, והעושה מלאכה בשני השמשות בערב שבת ובמוצאי שבת בזמן אחד - ממה נפשך מחוייב חטאת, (שבת ל"ה:) וכן פסק הרמב"ם בפרק ה' ע"ש. ואם כן כיון שמפסיק ממלאכה קודם השקיעה - הרי יש כאן תוספת גם כן, שהרי אין שיעור להתוספת.

אמנם בעצם זמן בין השמשות יש מחלוקת בין הפוסקים, דכפי המבואר מהגמרא (שם ל"ד:) הוי זמן בין השמשות משך הילוך ג' רבעי מיל אחר השקיעה, ואחר כך הוי לילה. וכפי שחושבין הילוך מיל לי"ח חלקים מששים בשעה, הוויין ג' חלקים - י"ג חלקים וחצי. עוד אמרו בגמרא (ל"ה:): "כוכב אחד - יום, שנים - בין השמשות, שלשה - לילה. ולא כוכבים גדולים הנראים ביום, ולא קטנים הנראים בלילה, אלא בינונים" ע"ש. וזה לשון הרמב"ם בפרק ה' דין ד': "משתשקע החמה עד שיראו ג' כוכבים בינונים - הוא הזמן הנקרא בין השמשות בכל מקום, והוא ספק מן היום ספק מן הלילה, ודנין בו להחמיר… וכוכבים אלו לא גדולים וכו'" עכ"ל.

ודבריו אינם מובנים, שהרי בגמרא אמרו דכוכב אחד יום, ובעל כורחנו דאינו מן הכוכבים הנראים ביום, שהרי מפרש אחר כך: "ולא כוכבים גדולים הנראים ביום". ובעל כורחנו דאבינונים קאי, הנראים אחרי השקיעה ועדיין יום הוא, ואיך פסק שמהשקיעה הוי בין השמשות, וכבר תמהו עליו בזה. (רלב"ח בפירוש להלכות קידוש החודש פרק ב' ע"ש) ועוד, למה השמיט הך דג' רבעי מיל ואין לומר דפליגי, והרי הרי"ף הביא שני המימרות ע"ש, שמע מינה דלא פליגי. ואולי הרמב"ם בכוונה כתב כן, דמשום דדבר זה נמסר לרבים ולנשים ועמי הארץ, ומי הוא היודע לכוין שיעורי מדות דג' רבעי מיל, או להפריש בין כוכבים גדולים וקטנים ובינונים. לכן נקיט מילתא דפסיקא, והיינו דשקיעת החמה הכל מכירין בזה, ולכן תיכף עם השקיעה - הוי בין השמשות, ואסורים במלאכה, וג' כוכבים - הוי וודאי לילה. ונפקא מינה למי שירצה לקרות קריאת שמע בלילה, או קידוש וכיוצא בזה. ואף שלא כולם בקיאים בהכוכבים - מכל מקום אין מכשול בזה. אמנם במוצאי שבת בהכרח לדעת הכוכבים הבינונים לבלי לטעות בהגדולים, ובירושלמי פרק קמא דברכות איתא: דהג' כוכבים צריכים להיות מקובצים לא מפוזרים. וזה לשון הירושלמי: "ובלבד דיתחמיין תלתא כוכבים דדמיין כחדא כוכבתא" ע"ש, ולכן במוצאי שבת יש ליזהר בסימן הזה. (גירסא זו הביא הר"ן ע"ש)

והנה לשיטת הרמב"ם תיכף אחר השקיעה מתחיל בין השמשות, וזו היא שיטת הרי"ף והגאונים. אמנם רבותינו בעלי התוספות כתבו בשם ר"ת שיטה אחרת בזה, ולזה הסכימו גם הרמב"ן והרשב"א והרא"ש בתענית, (פרק א' סימן י"ב) והר"ן בסוף פרק ב' דשבת, משום דקשיא להו לרבותינו אלה דאיך אפשר לומר שמהשקיעה עד הלילה לא הוי רק ג' רבעי מיל, והא בפסחים (צ"ד.) אמרינן דמהשקיעה עד הלילה הוי ד' מילין. ולכן פירש רבינו תם ששני שקיעות הן: האחת התחלת השקיעה, וממנה יש ד' מילין עד לילה. ובשבת מיירינן משקיעה השנייה, והיינו שכבר החמה משוקעת ברקיע, אלא שעדיין לא עברה אחורי הכיפה, וסימן לזה שפני רקיע מאדימין כנגד מקומה. ולכן מתחלת השקיעה עד ג' מילין ורביע - עדיין הוא יום, והוא לתוספת שבת, ומאז מתחיל בין השמשות, ובג' רבעי מיל אחר כך - הוי לילה.

ויש שיטה לראשונים (הראב"ן והר"א ממיץ ביריאים) שמפני קושיא זו אמרו דשיעור ג' רבעי מיל של בין השמשות הם קודם השקיעה, בעוד החמה על הארץ. ולדיעה זו גם קודם השקיעה הוי ספק לילה. ולדידהו צריך להפריש ממלאכה ולהדליק את הנרות זמן רב קודם השקיעה, ולא נתקבלה שיטה זו. (והב"ח כתב שיש לחוש לה) ובאמת בדורות הקודמים היו מקדימים לקבל שבת כמעט שני שעות קודם הלילה, (ב"ח) ואשרי חלקם. וכבר דברנו מזה בסימן רמ"ב סעיף ה' ובסימן רנ"ו סעיף ג' ע"ש. (וכן כתב המג"א סק"ט)

ורבינו הב"י בסעיף ב' לא הביא רק שיטת ר"ת ותפסו לעיקר, וזה לשונו: "יש אומרים שצריך להוסיף מחול על הקודש, וזמן תוספת זה היא מתחלת השקיעה שאין השמש נראית על הארץ, עד זמן בין השמשות. והזמן הזה שהוא ג' מילין ורביע, רצה לעשותו כולו תוספת - עושה, רצה לעשות ממנו מקצת - עושה, ובלבד שיוסיף איזה זמן שיהיה וודאי יום מחול על הקודש. ושיעור זמן בין השמשות הוא ג' רבעי מיל, שהם מהלך אלף ות"ק אמות קודם הלילה" עכ"ל, וזהו שיטת ר"ת. (ואולי סבירא ליה כיון דברי"ף ורמב"ם הוא לשון הש"ס, אם כן כל מה שנפרש בגמרא יתפרש בדבריהם. האמנם זהו דוחק גדול, וכן כתב הרלב"ח בפירושו להלכות קדוש החודש פרק ב', דהרמב"ם לא סבירא ליה כר"ת, אלא מיד אחר השקיעה הוי בין השמשות, וכן כתב המ"מ בפרק ה')

והנה רבים מגדולי עולם דחו שיטת ר"ת מכל וכל, (הגר"א והגר"ז בסידורו ועוד גדולים) והחליטו דמיד אחר השקיעה - הוי בין השמשות, ואחר ג' רבעי מיל - הוי לילה. וזה שבפסחים אינו יציאת הכוכבים שבכל הש"ס ג' כוכבים, אלא שתתמלא כל הרקיע בכוכבים. והכי משמע בירושלמי שאומר שם: כמה דתימא ערבית, כיון שנראו ג' כוכבים, אף על פי שהחמה נתונה באמצע הרקיע - לילה הוא, ויימר אף בשחרית כן. כלומר ולמה חשבינן יום מעמוד השחר ע"ש, אלמא דלילה מיקרי בעת שהחמה עומדת באמצע הרקיע, כלומר שלא עברה עדיין כל עובי הרקיע, וכן נהגו כל ישראל. ובמוצאי שבת נוהגין כדברי ר"ת. (ובספרנו אור לישרים סימן קפ"א תרצנו שיטת ר"ת בס"ד)ודע דכל השיעורים ששיערו חז"ל הם על אופן ארץ ישראל ובבל, ועל תקופת ניסן ותשרי, שהם הימים והלילות השוים. וממילא דבמדינתינו הצפוניות בימות החורף - הוי לילה תיכף אחר השקיעה. ולכן בחורף יש להזהיר את העם שיקדימו הרבה בעוד השמש על הארץ, ועתה נדפסו בהלוחות זמן השקיעה של כל ימות השנה, ויש להדליק נרות לכל הפחות לא יאוחר מן חצי שעה קודם הזמן הנכתב בהלוח, וכל הזהיר וזריז בקדימת שבת קדש - מקדימין לו ברכות מן השמים.

ומי שאינו בקי בשיעורים אלו - ידליק בעוד שהשמש בראשי האילנות. ואם הוא יום המעונן - ידליק כשהתרנגולים יושבים על הקורה מבעוד יום. ואם הוא בשדה שאין שם תרנגולים - ידליק כשהעורבים יושבים מבעוד יום. וכן יש עשב ונקרא 'אדאני' בלשון הגמרא (ל"ה:), והוא מין שושנה שעלין שלו נוטין לצד השמש, ובשחרית נוטין למזרח ובחצי היום זקופין, ולערב כפופים מאד למערב. (רש"י שם)ובערים הגדולות שלנו שאין רגילים לגדל תרנגולים, והיום הוא יום המעונן, בוודאי יש לו או לשכינו מורה שעות, שהרבה מצוי בימים אלה, וגם הלוחות מצויות ביד כולם, ויראו שהמורה שעות לא יתאחר, וחצי שעה קודם הזמן של הלוח ידליק נרות לא יאוחר.

כתב רבינו הרמ"א בסעיף ב': "ואם רצה להקדים ולקבל עליו השבת מפלג המנחה ואילך - הרשות בידו" עכ"ל. ופירשו שמוסיף על רבינו הב"י ג' חלקי שעה מששים בשעה, דלרבינו הב"י ד' מילין הם ע"ב מינוטין, ופלג המנחה הוא שעה ורביע קודם הלילה, והם ע"ה מינוטין. (מג"א סק"י) ודברים תמוהים הם, שהוסיף ג' מינוטין, ולבד זה מה הוסיף על דברי רבינו הב"י שכתב דין זה עצמו בסימן רס"ז סעיף ב' ע"ש. אמנם באמת דכוונת רבינו הרמ"א, דהרבה חושבים חשבון של פלג המנחה היינו שעה ורביע קודם השקיעה, ובאמת זו היא השיטה המחוורת כמ"ש הלבוש בסימן רס"ז ע"ש, (והגר"א בסימן תנ"ט) דכל החשבונות של היום אינו מעמוד השחר עד צאת הכוכבים, אלא מנץ החמה עד השקיעה. ואם כן יש הוספה על דברי רבינו הב"י שעה ורביע, וכן עיקר לדינא. (ואף לפי המג"א דהחשבון הוא מעמוד השחר עד צאת הכוכבים - גם כן אתי שפיר, דהב"י הוא בשיטת ר"ת. אבל להרמב"ם דג' רבעי מיל אחר השקיעה - הוי פלג המנחה מיל וחצי קודם השקיעה, ואם כן יש גם כן הרבה תוספת ודו"ק)

שנו חכמים במשנה (ל"ד.): ספק חשיכה ספק אינו חשיכה, והיינו בין השמשות - אין מעשרין את הוודאי, כלומר פירות שהם בוודאי טבל, משום דמתקן בשבת. ואף על גב דשבות בעלמא הוא - קסבר גזרו על השבות בין השמשות. (רש"י) ואפילו למאי דקיימא לן 'דכל דבר שהוא משום שבות - לא גזרו עליו בין השמשות', כמ"ש בסימן ש"ז - זהו לדבר מצוה או שיש בזה צורך הרבה. ולכן אם באמת אין לו מה לאכול בשבת - מותר להפריש בין השמשות כמ"ש שם. אבל בלאו הכי - אסור אפילו במעשר פירות דרבנן. והוא הדין דאסור להפריש חלה בין השמשות, ובזה אין להתיר אף שצריך לאכול, משום דקיימא לן חלת חוצה לארץ - אוכל והולך ואחר כך מפריש, ובארץ ישראל מותר. וכן שבת שחל ערב פסח ושכח להפריש - מפריש בין השמשות, דאי אפשר להניח מקצת עד אחר השבת משום חמץ.

וכן אין מטבילין את הכלים, בין להעלותן מטומאה לטהרה, מה שאינו נוהג האידנא, ובין טבילת כלים חדשים, דכולהו מתקן נינהו. ואם אין לו כלים במה לאכול בשבת - מותר לטובלן בין השמשות, דלא גזרו במקום צורך גדול בשבות בין השמשות כמ"ש. ויש מי שאומר דלא התירו, משום דיכול ליתנם במתנה לאינו יהודי שאין צריך טבילה. (ט"ז סק"א) ואני תמה על זה, דאטו מתנה בשבת מותר שלא לצורך מצוה, הלא וודאי אסור, (מג"א סימן ש"ו סקט"ו) ואם כן מה בין זה לזה. ועוד דבסימן שכ"ג מבואר תקנה זו לעניין שבת עצמה, אבל בין השמשות - טוב יותר לטבול בעצמו ולברך. ויש גם כן מי שרוצה לומר דכלי מתכות דצריכין טבילה מן התורה - אסור לטבול בין השמשות, (שג"א סימן נ"ו) והפוסקים לא חילקו בזה, ואין טעם בזה אם רק צריך להכלי להשתמש בה בשבת.

וקל וחומר להדליק את הנרות בין השמשות - אסור בכל עניין, דהוא ספק סקילה. אמנם כשאין לו נר - מותר לומר לאינו יהודי להדליק לו נר בין השמשות מטעם שנתבאר, וכן מותר לומר לו לעשות כל מלאכה שהוא לצורך מצוה או שהוא טרוד ונחפז עליה, דכל שהוא צורך גדול או הפסד מרובה - מותר שבות של אמירה לעכו"ם. וכן להדליק נר של יארציי"ט - מותר לומר לאינו יהודי בין השמשות להדליקה, כיון שהעולם תופסין זה למצוה, אבל עסק גמור לצורך חול - אסור אפילו מצטער עליה, אלא אם כן יש בזה הפסד מרובה. (מג"א סק"ו בשם רש"ל)

אבל מותר בין השמשות לעשר את הדמאי, מפני שאין זה תקון גמור, דרוב עמי הארץ מעשרין הן, ולכמה דברים התירו דמאי בלא הפרשה. ומערבין עירובי חצירות בין השמשות, שאין בזה עניין איסור והוא דבר מצוה, אבל לא עירובי תחומין, דזהו כקניית רשות ואסור. ומכל מקום אם עירב - עירובו עירוב, כמ"ש לקמן סימן תט"ו. וטומנין את החמין בין השמשות בדבר שאינו מוסיף הבל, וזהו בדיעבד. אבל לכתחלה יזהיר לבני ביתו להטמין מקודם בין השמשות, כמ"ש בסימן הקודם. ודע, דכל מה שאסור בבין השמשות - אסור גם בספק בין השמשות. (שם סק"א) ואין זה כספק ספיקא מכמה טעמים: חדא דספק חסרון ידיעה אינו נכנס בכלל הספיקות, ועוד דהכל ספק אחד הוא - ספק יום ספק לילה, ועוד יש טעמים. וכל מה שאסור בערב שבת בין השמשות - אסור במוצאי שבת בין השמשות. (ויש אומרים דזהו 'ספק חשיכה ספק אינו חשיכה' שבמשנה - ספק חשיכה בערב שבת, ספק אינו חשיכה במוצאי שבת ודו"ק)

כתב רבינו הרמ"א בסעיף א': "וכן מי שקבל עליו שבת שעה או שתים קודם חשיכה - יכול לומר להדליק הנר ושאר דברים שצריך" עכ"ל. ואף על גב דקודם פלג המנחה לא מהני קבלה, כמ"ש לקמן, מכל מקום שתי שעות קודם הלילה יש חשבון פלג המנחה, להשיטה שהבאנו דפלג המנחה הוי שעה ורביע קודם השקיעה ושעה אחר השקיעה, והרי הן שתי שעות גמורות, וכמ"ש שם שבדורות הקודמים היו מקבלים שבת כשתי שעות קודם הלילה. והטעם שיכול לומר להדליק הנר, כמ"ש סוף סימן רס"ג, דכיון דאי בעי - לא היה עדיין מקבל שבת. וכללא הוא, דכל שיש לו היתר - מותר באמירה, כמ"ש בסימן ש"ז. ואם רוב העיר קבלו עליהם שבת - אז נעשה היחיד טפל להם, אף אם הוא עדיין לא קיבל שבת. ומכל מקום מותרים באמירה לעכו"ם, כיון שיש מקומות שעדיין לא קבלו שבת - דיינו שלא נעשה בעצמינו, ובכהני גווני לא גזור רבנן על אמירה לעכו"ם. ולכן ערך חצי שעה קודם השקיעה, שבוודאי קבלו שבת בכל מקום - אסור אז גם אמירה לעכו"ם. מיהו לצורך מצוה - מותר. ובסימן רס"ג יתבאר, דמי שבא לעיר ובני העיר קבלו שבת עליהם - נאסר גם הוא במלאכה ערב שבת. (כל זה למדתי מדברי המג"א סק"ז ע"ש)

כתב רבינו הב"י סעיף ד': "אחר עניית ברכו, אף על פי שעדיין יום הוא - אין מערבין ואין טומנים, משום דהא קבלו לשבת עליהם. ולדידן הוי אמירת 'מזמור שיר ליום השבת' - כעניית ברכו לדידהו" עכ"ל. ולפי זה לדידן שאומרים 'לכה דודי' - הוי זה קבלת שבת. ואף על גב דלקמן סימן שצ"ג סעיף ב' הביא רבינו הב"י שני דיעות אם מותר לערב בבין השמשות כשקבל עליו תוספת שבת ע"ש, ולמה סתם כאן לאיסור. דיש לומר דשם מיירי ביחיד שקבל עליו תוספת שבת, אבל כאן מיירי בציבור, ולכן חמירא אפילו מבין השמשות. ויש מי שתירץ דשם מיירי שקיבל לתוספת שבת, ובכאן קיבל קדושת שבת ממש. (דגמ"ר) ואיני יודע טעם בזה, דהא בעל כורחנו קודם הלילה הוי תוספת, ולכן נראה לי העיקר כמ"ש. ומיהו לעניין אמירה לעכו"ם לצורך מצוה - מותר כמו בבין השמשות. (מג"א סק"ז, ועיין מ"ש בסקי"ג, ואצלינו הוי קבלה ודו"ק)

כתב רש"י ז"ל בשבת, (ל"ד: ד"ה 'למאי') דהעושה מלאכה בין השמשות - חייב באשם תלוי ע"ש. ובריש פרק 'ספק אכל' תנן: "שבת ויום חול ועשה מלאכה באחד מהם ואינו יודע באיזה מהם - מביא אשם תלוי" ע"ש, ויש לומר דגם בין השמשות הוי כעין זה. והתוספות כתבו שם דמוצאי שבת בבין השמשות - חייב באשם תלוי אפילו למאן דמצריך חתיכה משני חתיכות ואיקבע איסורא, דכאן איקבע איסורא דכל יום השבת ע"ש, אבל ערב שבת בין השמשות - לא מיקרי איקבע איסורא.