דין הפסקה בין בציעה לנטילה

אחרי ניגוב ידים היטב יברך מיד ברכת 'המוציא' ולא יפסיק הרבה אפילו בשתיקה, וכל שכן בדיבור. ואפילו לדבר דברי תורה אסור, דהכי אמרינן בברכות (מ"ב.): "תיכף לנטילת ידים – ברכה", ועוד אמרינן שם (נ"ב:): "תיכף לנטילת ידים – סעודה". אמנם יש מרבותינו שאמרו שאין צריך ליזהר מלהפסיק בשתיקה הרבה בין נטילת ידים ל'המוציא', ובלבד שלא יסיח דעתו, דזה שאמרו 'תיכף לנטילת ידים ברכה' קאי שם אמים אחרונים דווקא, וזה שאמרו 'תיכף לנטילת ידים סעודה', הכוונה שם שלא יפסיק במעשה אחרת או בדיבור, שזה מביא לידי היסח הדעת, אבל הפסק בשתיקה מותר. וכתב הטור שזהו דעת הרי"ף והרמב"ם גם כן, ודעת רבינו הבית יוסף נוטה לזה, שכתב: "יש אומרים שאין צריך ליזהר מלהפסיק בין נטילה ל'המוציא', ויש אומרים שצריך ליזהר, וטוב ליזהר" עכ"ל, הרי כתב רק שטוב ליזהר, אבל עיקר דעתו שאין צריך ליזהר. אבל לדבר - וודאי אסור, אלא אם כן לצורך הסעודה, כמו להביא מלח כמו שיתבאר (ט"ז), וכל שכן לעשות איזה מעשה כמו למזוג הכוס בחמין וכיוצא בזה - אסור (מגן אברהם). ויש מחלקין באיסור הפסק בין חול לשבת, דבחול אין להפסיק דשמא יסיח דעתו וילך לו ולא יאכל כלל, ולכן גם להפסיק בשתיקה אינו נכון, ובשבת מותר משום דמוכרח לאכול, ולכן אפילו אם רוצה ליטול ידיו ולעשות קידוש גם כן מותר (שם), ובירושלמי (פרק אלו דברים הלכה ב') משמע כדעה ראשונה ע"ש.

וכתב רבינו הרמ"א דאם שהה כדי הילוך כ"ב אמה - מקרי הפסק עכ"ל, וזהו מדברי התוספות בסוטה (ל"ט.) שלמדו זה מ'תיכף לסמיכה שחיטה', שאמרו בזבחים (ל"ג.) דבאשם מצורע לא היה אפשר להיות זה מפני שאסור למצורע לעמוד שם והיה עומד ברחוק כ"ב אמות ע"ש, ומזה מוכח דשיעור כזה לא מקרי 'תיכף'. ואפשר גם בפחות מזה לא מקרי 'תיכף', אלא דשיעור זה וודאי אינו 'תיכף', וכן משמע בזבחים שם (עיין מגן אברהם סק"ג ומתורץ קושיתו, כן כתב הבכור שור), ובוודאי כן הוא כמו 'תיכף לגאולה תפלה'. והאמת דהכל לפי העניין, ובדבר שיש צורך לא שייך הפסק, כגון שמקום הנטילה רחוק ממקום האכילה אף יותר מכ"ב אמה - לא מקרי הפסק כיון שזה מוכרח להעניין, והפסק לא מקרי אלא כששוהה ואין צריך לשהות, וזהו כוונת רבינו הרמ"א. ותדע לך שכן הוא, שהרי בסימן הקודם נתבאר דהגדול נוטל ידיו תחילה וממתין ב'המוציא' על כל המסובין וישהה הרבה, אלא וודאי כל מה ששייך להעניין לא מקרי הפסק כלל. וראיתי מי שמקפיד שתהא מקום הנטילה סמוך להשלחן מטעם זה, ואינו עיקר כלל, והעיקר כמ"ש, ויכול להיות הנטילה רחוק ממקום האכילה, וכן עיקר לדינא (ולדברינו אתי שפיר כל מה שגמגמו בזה ודו"ק). ויש שכתבו שמותר לומר מזמור ד' רועי בין נטילה ל'המוציא', וחלילה לעשות כן (עיין מגן אברהם איך נסתבך בסק"ב לעניין ליטול אחרון ע"ש סק"ב, ואני תמה מאי נפקא מינה בין גדול לקטן, אטו הקטן רשאי להפסיק, אך לפי מ"ש אין הפסק כלל במה שצריך ודו"ק).